# ב

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/581/62/2/

וזה בחינת אסור שעטנז צמר ופשתים יחדו, כי הבגדים צריכין לשמרן מבחינות גאות וכו' כנ"ל. ועקר הגאות וההתפארות הוא בחינת כלליות הגונין, שזה עקר ההתפארות, בחינת גאות, כמובא בדברי רבנו ז"ל כמה פעמים (סימנים כח, לח), שעקר ההתפארות הוא בחינת כלליות הגונין [וגאות והתפארות הם בחינה אחת], וצמר ופשתים זה בחינת כלל הג ונין כלם. כי כל הגונין כלם נכללין בבחינת שני גונין, שהם חסד ודין, שבהם נכללין כל הגונין, כידוע. וזה בחינת צמר ופשתים, כי צמר בחינת חסדים, כמו שכתוב (ישעיה א, יח): "אם יהיו חטאיכם וכו' כצמר יהיו", וכמו שכתוב (דניאל ז, ט): "ושער ראשה כעמר נקא", ופשתים הוא בחינת גבורות, כמו שכתוב (יחזקאל ט, ב): "והאיש גבריאל לבש בדים", שהוא פשתן, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (זבחים יח:). נמצא שצמר ופשתים הם שני הפכים, בחינת חסדים וגבורות שהם כלל כל הגונין, שזה בחינת גאות וההתפארות, ועל־כן אסור לנו להתלבש במלבושים כאלו שהם מתערובות צמר ופשתים, שהם כלליות הגונין, שהם בחינת לבושי גאוה והתפארות כנ"ל, כי מלבושים כאלו, לבושי גאוה והתפארות, בחינת כלליות הגונין, אינם ראויים כי אם לו לבדו יתברך כביכול, בחינת: 'ה' מלך גאות לבש', אבל אנו אסורים להתלבש במלבושי גאוה, כי למטה יכולים להתאחז מזה חס ושלום בחינת גאות ממש, בחינת תאות נאוף חס ושלום.

רק במקום מצות ציצית מתר מדינא להתלבש בכלאים של צמר ופשתים, כי ציצית הם בחינת תקון הדעת, תקון הברית, תקון המחין כנ"ל, וכשהדעת נתתקן, אזי נעשה מצמר ופשתים בחינת אחדות ממש. כי זה עקר תקון הדעת, כשנתחברים ונתאחדים החסדים וגבורות באחדות ממש, כי עקר הדעת מחבור חסד וגבורה כידוע, ועל־כן כשהדעת בשלמות, אזי נעשה מצמר ופשתים אחדות ממש כנ"ל. ועל־כן במקום מצות ציצית מתר מדינא כלאים כנ"ל, כי במקום מצוה יכולים להתלבש בבחינת לבושיו כביכול, בחינת לבושי גאוה כלליות הגונין, כי אז אין יכלת לגאוה דסטרא אחרא להתאחז שם, כי הציצית מגנים עלינו כנ"ל, כי הציצית הם תקון הדעת שעל־ידי־זה נעשה אחדות בין החסד וגבורה כנ"ל, ואזי נעשה אחדות ושלום בין צמר ופשתים, ואין אחיזה להסטרא אחרא והגאוה משם כלל.

וזה בחינת בגדי כהנה שהיו נעשין מכלאים, כי הם בחינת בגדי השם־יתברך כביכול, כי הוא יתברך נקרא 'כהן' כביכול, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין לט.), ובגדיו הם בחינת בגדי כהנה. ועל־כן גם הכהן של מטה מתר להתדמות אליו יתברך להתלבש במלבושי כלאים, שהם בחינת כלליות הגונין, כי כל העבודה והקרבנות הם תקון הדעת, תקון הברית, ואז מתר כלאים כנ"ל. אבל שלא במקום מצות ציצית ובגדי כהנה, אז אסור כלאים של צמר ופשתים, כי שלא במקום מצוה - אי אפשר לנו לחברם יחדו שיהיה שלום ביניהם, שיהיה בחינת אחדות ממש, כי הם שני הפכים כנ"ל. ועל־כן על־ידי שמחברים צמר ופשתים שהם שני הפכים, מזה חס ושלום יניקת הסטרא אחרא, בחינת "עץ הדעת טוב ורע". כי עקר יניקתו מפגם הדעת, מערבוב הדעת, שהוא בחינת מחלקת, בחינת צמר ופשתים כשאין ביניהם הכרעה על־ידי תקון הדעת. ועל־כן על־ידי לבישת כלאים של צמר ופשתים חס ושלום, משם יניקת הסטרא אחרא חס ושלום, ואזי נתקלקלין הבגדים ונעשה בבחינת גאוה ממש - גאוה דסטרא אחרא, שמזה נעשה תאות נאוף פגם הדעת כנ"ל, כי עקר הגאוה נשתלשלה מבחינות 'גאות לבש', בחינות כלליות הגונין כנ"ל, ולמטה, כשאין תקון הדעת בחינות הכרעה כנ"ל, אזי נפגם חס ושלום, ונעשה גאוה ממש וכו', כנ"ל: