# ג

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/581/62/3/

כי פגם הגאוה הוא פגם הדעת, פגם נאוף, שזהו בעצמו פגם כלאים של צמר ופשתים מחמת שאין ביניהם הכרעה כנ"ל, כי עקר הגאוה וההתפארות אין ראוי כי אם לו לבדו יתברך, ואצלו יתברך כביכול הגאוה והענוה הם אחדות ממש, כי 'במקום גדלתו שם אתה מוצא ענותנותו' (מגלה לא.). וזה בחינת כלליות הגונין, שכל הגונין נכללין יחד ונעשה משנוי הגונין בחינת אחדות, כי הבריאה היא בחינת יש מאין. וזה בחינת גאוה וענוה, כי גאוה הוא בחינת ישות - שנחשב בעצמו ליש, שזה עקר הגאוה, אבל ענוה הוא בחינת אין ממש, והשם־יתברך בשעת הבריאה נתלבש בגאות כביכול, שזה בחינת בריאת העולם כנ"ל.

וזה בחינת ה' מלך גאות לבש, כי הבריאה בכלל היא בחינת לבושו יתברך, והוא בחינת גאות בחינת יש כנ"ל. אבל אצלו יתברך אחר הבריאה וקדם הבריאה כלא חד, בחינת "ה' אחד ושמו אחד" (זכריה יד, ט). ועל־כן הגאוה והענוה כלא חד, בחינת 'במקום גדלתו שם אתה מוצא ענותנותו' כנ"ל. וזהו בעצמו בחינת כלליות הגונין, ששנוי הגונין כביכול נכללין באחדות פשוט, כי הגונין בכללם הם בחינת חסד ודין שהם נמשכין מבחינת קדם הבריאה ואחר הבריאה, כי קדם הבריאה כלו טוב וחסד, ואחר הבריאה משם אחיזת הדין, וכשנכלל יחד אחר הבריאה בקדם הבריאה שזה בחינת כלליות גאוה דקדשה בענוה, זה בחינת כלליות הדין בחסד, ואזי כל הגונין הם אחדות פשוט, כביכול. וזה בחינת לבושי גאוה והתפארות של השם־יתברך כביכול, שהם כלולים מכל הגונין כביכול, שכל הגונין נכללים ביחד בבחינת אחדות ממש כנ"ל. אבל למטה כשאין הכרעה כשלובשים צמר ופשתים - נעשה מחלקת, ואזי נעשה גאוה ממש חס ושלום, כי עקר הגאוה כשאין נכלל חס ושלום היש באין, ונדמה לו להאדם על עצמו שהוא יש ממש חס ושלום, שזה עקר הגאוה, כשאין מבטל האדם כל ישותו - שיהיה נכלל באין, שעל־ידי־זה לפי בחינתו נכלל אחר הבריאה שהוא בחינת יש, בקדם הבריאה שהוא בחינת אין. אבל כשיש לו גאוה חס ושלום, הוא מפריד חס ושלום היש מאין, ואזי אין שלום חס ושלום בין חסד ודין כנ"ל, שזה בחינת צמר ופשתים, כנ"ל.

נמצא, שצמר ופשתים, שהם בחינת חסד ודין, כשאין ביניהם הכרעה ושלום על־ידי פגם לבישת כלאים שלא במקום מצות ציצית, זהו בעצמו בחינת פגם הגאוה, שעקר הפגם הוא שמפריד חס ושלום היש מהאין כביכול. וזהו בעצמו פגם הדעת פגם הברית, והבן היטב, כי כל זה ברור למבין. רק במקום מצות ציצית שהם תקון הברית, תקון הדעת, אז מתר כלאים. כי אז על־ידי תקון הדעת נעשה אחדות בין צמר ופשתים, ונתבטל הגאוה דסטרא אחרא, ונכללת הגאוה דקדשה בענוה, שזהו בחינות תקון הדעת, תקון הברית, ונכללין כל הגונין יחד בבחינות אחדות, בחינות 'ה' אחד ושמו אחד'; ברוך ה' לעולם אמן ואמן: