# ד

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/581/64/4/

וזה בחינת בגדי צמר ובגדי פשתים. כי בגדי צמר זה בחינת אור הצדיק, דהינו מה שהצדיק ממשיך אור גדול בעולם ממקום שממשיך דרך לבושין נפלאים, שזהו בחינת בגדי צמר כנ"ל, שהם נמשכין מבחינת תקוני דיקנא, שזהו בחינת אור הצדיק כנ"ל. ובגדי פשתים זה בחינת 'הארץ המפסקת מלראות אור הצדיק', שהם בחינת כלל כל המניעות והמסכים והמפסיקים והמעכבים מלהתקרב ומלראות אור הצדיק, שזהו בחינת פשתים שהוא בחינת דינים וגבורות, כמו שכתוב (דניאל י, ה): "והאיש גבריאל לבוש בדים". ומבחינת דינים וגבורות - משם נמשכין כל המונעים והמעכבים שבאים מחמת גשמיות הארץ וכל אשר עליה. כי כל הגשמיות נמשכין מבחינת דינים, שהם בחינת צמצומים, שמשם כל הגשמיות שמהם כל המעכבים והמונעים, אבל באמת גם זה צריכין מאד, כי הכל לטובה כנ"ל.

ועל־כן אסור לחבר צמר ופשתים יחד בהמלבושים, כי כל זמן שהפשתים, שהוא בחינת הגשמיות המעכב וכו' - הוא רחוק מהצמר שהוא בחינת אור הצדיק, אינו יכול להסתיר ולהעלים אור הצדיק כל־כך, אבל כשמקרבים ומחברים הפשתים להצמר אזי עומד הגשמיות בפני העינים ומעכב ביותר מלראות אור הצדיק, עד שנתעלם ממנו לגמרי חס ושלום, וכמבאר לעיל, שעקר העלמת אור הצדיק הוא מחמת שגשמיות העולם הזה עומד בפני העינים בסמוך וחוצץ מלראות אור הצדיק וכו' כנ"ל.

ו על־כן צריכין להרחיק הפשתים מהצמר בהמלבושים, כדי שלא יתפשטו המונעים, שהם בחינת פשתים, בפני אור הצדיק, שהוא אור העינים, שמשם בחינת צמר כנ"ל, כי עקר אור העינים נמשך מאור הצדיק, שהוא עקר האור המאיר בכל העולמות, וממנו מקבלין העינים וכל בעלי האור להאיר. וכמובן במקום אחר, בהתורה "בראשית - לעיני כל ישראל" (בלקוטי תנינא סימן סז), שעקר אור העינים הוא מהצדיק וכו', עין שם. ועל־כן נקראים הצדיקים 'עיני העדה', כי הם עקר אור העינים, כנ"ל.

ועקר האור הוא הדעת, כמו שכתוב (קהלת ב, יג): "כי יש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך". וכמו שכתוב (בראשית ג, ז): "ותפקחנה עיני שניהם", ופרש רש"י: 'על שם החכמה נאמר'. ועקר אור העינים והדעת לא נתן באדם כי אם שיראה ויסתכל בעיניו ובדעתו להשם־יתברך ולהצדיקים ובהתורה ומצות, שמהם נמשך עקר אור העינים והדעת שלו, כדי שיוכל לראות אורם הנפלא, כמו שכתוב (משלי ד, כה): "עיניך לנכח יביטו" וכו'. אבל השם־יתברך נתן בחירה לאדם, ועקר הבחירה תלוי בעינים, כמו שכתוב (במדבר טו, לט): "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" וכו', ודרשו רבותינו ז"ל (רש"י שם): 'העין רואה והלב חומד'. כי גם חמדת הלב הוא בחינת עינים, דהינו עיני הדעת והמחשבה שבלב - שרואה הדבר בלבו וחומד אותו חס ושלום. ובשביל הבחירה העמיד השם־יתברך לפני העינים גשמיות העולם שהם כל עסקי העולם הזה, ואז יש בחירה להאדם, אם רוצה - מטה עיניו מגשמיות העולם הזה, ואז רואה בעיניו אור הגדול והנפלא והנערב של הצדיקים והתורה, שמהם כל האור כנ"ל. אבל אם אינו רוצה להטות עיניו ודעתו ומחשבתו מגשמיות העולם הזה, אזי גשמיות העולם הזה עומד בפני עיניו וחוצץ בפניו מלראות אור הגדול של הצדיק והתורה, כנ"ל.

וזה בחינת אסור שעטנז, שלא לחבר בהמלבושים צמר ופשתים יחד - שלא יתפשט גשמיות העולם, שהם כלל כל המונעים, שהם בחינת פשתן כנ"ל, שלא יתפשטו בפני אור העינים חס ושלום, שנמשכין מאור הצדיק שממשיך בעולם, שהוא בחינת צמר, כנ"ל: