# ג

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/587/62/3/

ועל־כן צותה התורה למול את הבן כדי להעביר הערלה שהיא השקר, כדי שימשך השגחתו יתברך עלינו, כדי שיהיה אחר הבריאה כמו קדם הבריאה, בחינת אב ובן כחדא, בחינת כלו אחד, כי זה עקר עבודתנו, וזה עקר התכלית - לזכות שיהיה נכלל אחר הבריאה בקדם הבריאה, כי הערלה היא בחינת 'עננין דמכסין על עינין' (עננים המכסים על העינים), ועל־ידי־זה אין השגחתו יתברך אליו, כי הערלה היא פגם הברית שהוא פגם העינים, כמובא (סימן ז). אבל כשמעבירין הערלה דחפיא על ברית, על־ידי־זה מעבירין עננין דמכסין על עינין, ועל־ידי־זה השגחתו יתברך עלינו, ועל־ידי־זה אב ובן כחדא, כי על־ידי־זה יוצא מבחינת עבד שהיא בחינת שקר לבחינת בן, ואזי כלו אחד, בחינת אב ובן כחדא, כנ"ל.

ועל־כן עקר החיוב על האב למול את בנו, כי קדם הבריאה ואחר הבריאה הוא גם כן בחינת אב ובן, כמבאר במאמר הנ"ל, כי הוא יתברך נקרא 'אב', וכלל הבריאה נקרא 'בן', תכף כשיצאה הבריאה מכח אל הפעל נשתלשל אחיזה להשקר שהוא הערלה, ואנו צריכין להעביר הערלה כדי שיהיה אב ובן כחדא כנ"ל, ועל־ידי שהאב דיקא מל את בנו, על־ידי־זה באתערותא דלתתא אתער לעלא, כי על־ידי־זה גם הוא יתברך, שהוא אבינו, הוא מעביר הערלה שהוא השקר מכלל הבריאה כדי שיהיה אב ובן כחדא כנ"ל. נמצא, שעקר מצות מילה כדי לבער השקר שהוא הערלה, שהיא בחינת עבד, שהוא הרע והטמאה, כדי שיהיו בבחינת חותם אות אמת, כדי שיהיה אחר הבריאה כמו קדם הבריאה בחינת אב ובן כחדא, כנ"ל: