# ה

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/613/61/5/

וזה בחינת כלאי אילן שאין בהם אסור כלאים כי אם בהרכבה, אבל שאר כלאים אין נוהג בהן, ומתר לערב זרעי אילן עם שאר זרעים ולזרען, כמבאר בשלחן ערוך (יורה דעה סימן רצה, סעיף ד). כי מבאר שם במאמר הנ"ל, מה שאמרו רבותינו ז"ל (חלין סא.): 'בשעה שאמר הקדוש־ברוך־הוא לאילנות למיניהם, נשאו דשאים קל וחמר בעצמן, ומה אילנות שהם גדולים ואינם תכופים - נצטוו שיצאו למיניהם, אנו שאנו קטנים ותכופים, מכל שכן שצריכים לצאת למינהו'. ופרשו רבנו ז"ל שם, שהוא בחינה הנ"ל, בחינת שמירת הברית בשתי בחינות הנ"ל, הינו שהקטנים במעלה שזווגן בששת ימי החל - צריכין להיות נשמרים מאד בשמירת הברית, שעל כל פנים לא יהיו פוגמין בברית חס ושלום, והם צריכין ללמד קל וחמר מהגדולים במעלה. וזהו בחינת ומה אילנות שהם גדולים ואינם תכופים - הינו גדולים במעלה, שהם בחינת אילנות שאינם תכופים, כי זווגן רק משבת לשבת, ואף־על־פי־כן נצטוו למיניהם - הינו שגם הם צריכים שמירה שיצאו למיניהם, שהוא בחינות שמירת הברית, כמו שכתוב (שמות לא, טז): "ושמרו ב' ני י 'שראל א' ת ה 'שבת", שהוא ראשי תבות ביאה, שהיא בחינת זווג משבת לשבת, כמובא בכתבי האר"י ז"ל (שער הפסוקים תשא). הינו שגם אותם הזהיר השם־יתברך ושמרו וכו' - שישמרו את עצמן מאד שלא לפגם בברית חס ושלום, אף־על־פי שאינם תכופין בזווגן, כל שכן הקטנים במעלה שהם קטנים ותכופים שזווגם תכופין גם בששת ימי החל - על אחת כמה וכמה שצריכים לשמר למיניהם, דהינו שמירת הברית, שעל כל פנים לא יצאו מדיני התורה חס ושלום וכו', עין שם.

וזה בחינת מה שמבאר לעיל, שיחודא תתאה מקבל מיחודא עלאה, הינו ההמון עם הקטנים מקבלין שמירתם וקדשתם מהגדולים במעלה כנ"ל. ועל־כן לא הזהיר השם־יתברך את הדשאים שהם בחינת הקטנים שיצאו למיניהם, רק הזהיר להאילנות שהם בחינת גדולים. והקטנים צריכים ללמד קל וחמר מהגדולים, כי הקטנים צריכים רק ללמד מהגדולים, הינו כי עקר שמירתם וקדשתם הם מקבלין רק על־ידי הגדולים, שלומדין מהם ומקבלין מהם הקדשה והשמירה. וזה בחינת מה שבאילנות אין שום אסור כלאים לזריעה בארץ, רק כשגדל ונעשה אילן אז יש בו אסור כלאים דיקא, דהינו אסור הרכבה בשאינו מינו כנ"ל, כי האילנות הם בחינת הגדולים והצדיקים שהם אינם צריכים שמירה כל־כך, כי הם בבחינת "לא יאנה לצדיק כל און" (משלי יב, כא), ועקר שמירתם מה שהם צריכים אף־על־פי־כן לשמר עצמן מאד כנ"ל, שגם הגדולים צריכים לשמר עצמן בשמירת הברית, עקר שמירתם הוא רק מגדלות, כמבאר במאמר הנ"ל, שגדלות ונאוף תלוי זה בזה. ועל־כן הצדיקים שהם בבחינות אילנא רברבא, שכבר זכה לתכלית הקדשה בשלמות לבחינת יחודא עלאה, בודאי אינו מתירא עוד מהיצר הרע בתאוה הגשמיות חס ושלום, ועקר שמירתו הוא רק מגאות שהוא בחינת נאוף, כנ"ל.

וזהו שנרמז בדין הנ"ל של כלאי אילן, כי אין בהאילנות כלאים בזריעה בארץ, כי כשזורעין זרעים של האילן בארץ - אין בו אסור כלאים, הינו כשהצדיק שהוא בחינת אילן כנ"ל, כשהוא בבחינת קטנות ושפלות, כמו הזרעים שהם קטנים ונזרעין בארץ בחינת שפלות, בחינת 'ונפשי כעפר לכל תהיה', אז אין בו אסור כלאים כלל, כי אז אין צריך לשמר עצמו כלל, כי בודאי לא יתדבק ולא יתערב עמו מין אחר, כי "לא יאנה לצדיק כל און" (משלי יב, כא). ומחמת זה יכול הצדיק להוריד עצמו למדרגות התחתונות, לעסק עם ההמון עם להמשיך להם קדשה ולהחזירם בתשובה, כי הוא אינו מתירא שלא יתאחז בו חס ושלום איזה פגם מהם, כי 'לא יאנה לצדיק כל און' כנ"ל, ועקר שמירתו הוא רק מגאות כנ"ל.

וזהו בחינת אסור הרכבה באילן, כי כשהאילן יוצא וגדל מן הארץ, אז צריכין לשמרו מלהרכיבו במין אחר. הינו כשהצדיק נתגדל למעלה, אז עקר שמירתו שיהיה 'למינהו', שהוא בחינת שמירת הברית, כי אז צריך שמירה גדולה, שלא יהיה נתפס בגדלות חס ושלום, שהוא בחינת פגם הברית, אבל כשהוא בבחינת קטנות, בבחינת זרעים הנזרעים בארץ, אז אין צריך שמירה כלל כנ"ל, כי עקר שמירתו הוא כשנתגדל למעלה כמו אילן הגדל מן הארץ ועולה למעלה, שאז צריך שמירה שיהיה 'למינהו' - שלא יהיה נתפס בגאות חס ושלום, שהוא פגם הברית, רק ילך ויגדל למעלה מעלה, בבחינות 'למינהו', בבחינות שמירת הברית, שהוא בחינת ענוה באמת: