# הלכה א

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/625/61/

חיב אדם ללמד לבנו תורה וכן לבן בנו, שנאמר (דברים ד, ט): "והודעתם לבניך ולבני בניך" וכו':

כי באמת המלמד המבחר והטוב הוא האב לבנו, כמו שכתוב (שם יא, יט): "ולמדתם אתם את בניכם" וכו'. כי המלמד צריך לצמצם השכל והחכמה שרוצה להסביר להקטן, ולהלביש את השכל כדי שיוכל להבינו, כנראה בחוש וכמבאר בתחלת מאמר "מישרא דסכינא" (בסימן ל). ולזה מסגל ביותר האב לבנו, כי הלבוש של המחין נמשך להבן מן האב משעת התולדה, כמבאר לעיל בהלכות כבוד אב ואם (הלכה א). ועל־כן בכל עת יכול האב להמשיך לבושין לבנו להלביש לו בתוכו המחין, דהינו התורה והחכמה שהוא מלמדו כנ"ל. וזה בחינת מה שמבאר בדברי רבנו במאמר "פתח רבי שמעון" וכו' (בסימן ס) שעקר ההתבוננות מקבלין על־ידי עשירות, עין שם. כי עשירות הוא בחינת לבוש וצמצום, בבחינת (איוב לז, כב): "מצפון זהב יאתה", שהוא סטרא דשמאל, שמשם הצמצום, והעשירות הוא נחלת אבות, כמו שכתוב (משלי יט, יד): "בית והון נחלת אבות", כמו שכתב רבנו במאמר הנ"ל, עין שם. ועל־כן על־ידי־זה דיקא, דהינו על־ידי בחינת עשירות, שהוא בחינת צמצום ולבוש שמקבלין מן האב כנ"ל, על־ידי־זה יכולין לקבל ההתבוננות כנ"ל.

ועל־כן גם הרב נקרא אב, כמו שכתוב (מלכים־ב ב, יב): "אבי אבי רכב ישראל" וכו'. וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין יט:): 'כל המלמד לבן חברו תורה כאלו ילדו'. כי מאחר שלמדו תורה, נמצא, שהמשיך לו לבוש לחכמתו כנ"ל, כי בלא זה אי אפשר ללמד כנ"ל. נמצא, שהוא אביו ממש כנ"ל.

ועל־כן היותר טוב שאביו בעצמו ילמד עם בנו כנ"ל. ואם אינו יכול ללמד עמו מחיב לשלם שכר למוד, כמו שכתוב בשלחן ערוך (יורה דעה סימן רמה, סעיף ד), כי בחינת השכר למוד שמשלם האב בעד בנו שעל־ידי־זה זוכה הבן ללמד ולהבין זה בחינת התבוננות שמקבלין על־ידי עשירות שהוא נחלת אבות, דהינו השכר־למוד שמשלם האב בעד בנו, שעל־ידי־זה מקבל ההתבוננות, כנ"ל.

וכל זה, דהינו ההתבוננות עם הלבוש, דהינו בחינת העשירות שהוא 'נחלת אבות', כל זה מקבלין מן אריכות ימים שהוא בחינת זקן, בחינת עתיק, בחינת 'אבוה דאבא', כמבאר שם בהמאמר הנ"ל, עין שם היטב. וזה בחינת שחיב הזקן ללמד את בן בנו תורה, כי הוא מסגל לזה ביותר, כי שרש התורה וההתבוננות שצריך זה הבן לקבל הוא מבחינת זקן, הינו 'אבוה דאבא', בחינת עתיק שמשם שרש התורה וההתבוננות כנ"ל. וכן מבאר במקום אחר ששרש התורה הוא מבחינת עתיק, כי איתא בדברי רבנו (בסימן קיח): שכל התחדשות התורה הוא בחינת משה משיח, כמו שכתוב (בראשית א, ב): "ורוח אלקים מרחפת על פני המים" - 'דא רוחא דמשיח' (זהר וישב קצב:). והמים הוא בחינת התורה, עין שם. ומשיח הוא בחינת עתיק, כמו שכתוב (דניאל ז, יג): "ועד עתיק יומין מטה" וכו'. נמצא, ששרש התורה הוא מבחינת עתיק, הינו בחינת משיח.

וזה שאמרו רבותינו ז"ל (בבא מציעא פה.): 'כל מי שהוא תלמיד חכם ובנו תלמיד חכם ובן בנו תלמיד חכם - שוב אין התורה פוסקת מזרעו, שנאמר (ישעיה נט, כא): לא ימושו מפיך"' וכו'. ופרשו התוספות (כתובות סב: ד"ה 'והחוט המשלש'): 'והוא שרואין זה את זה', כי זהו קיום התורה בשלמות - שזוכה הבן בנו לקבל התורה משרשו, דהינו בחינת זקן, בחינת עתיק כנ"ל. ועל־כן כל בחינת התורה משלשת, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שבת פח.): 'בריך רחמנא דיהיב לן אוריתא תליתאי לעם תליתאי על יד תליתאי' וכו' (ברוך ה' שנתן לנו תורה משלשת - [תורה, נביאים וכתובים], לעם משלש [כהן לוי ישראל], על ידי שלישי [משה שהיה שלישי לאחים אהרן ומרים],. כי משם השתלשלות התורה מבחינה משלשת, דהינו הזקן והאב והבן כנ"ל. וזה שכתוב: "והודעתם לבניך ולבני בניך" כנ"ל. 'עד כאן רחמי האב על הבן' (בראשית רבה נד, ב), כי השגות התורה שהיא בחינת רחמים, כי הרחמים תלוי בדעת, כמו שכתב רבנו כמה פעמים (סימן לא, נו), והיא משתלשלת מבחינת הזקן שהוא בחינת עתיק עד בן הבן כנ"ל: