# הלכה ב

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/625/62/

כשם שמצוה ללמד את בנו כך מצוה ללמד את בן בנו, שנאמר (דברים ד, ט): "והודעתם לבניך ולבני בניך". ולא לבן בנו בלבד אלא מצוה על כל חכם ללמד לתלמידים וכו', אלא שמצוה להקדים בנו לבן בנו ובן בנו לבן חברו, עד כאן לשון השלחן ערוך (יורה דעה סימן רמה סעיף ג):

ענין בן ובן הבן, על־פי מה שכתב רבנו ז"ל, הריני כפרת משכבו, במאמר 'ויהי מקץ־כי מרחמם ינהגם' (בלקוטי תנינא סימן ז) ענין בן ותלמיד, עין שם היטב הענין. והכלל, כי הארת הבן היא בחינת 'איה', בחינת השגת דרי מעלה. והארת התלמיד היא בחינת 'מלא כל הארץ כבודו', בחינת השגת דרי מטה, וצריך לכלל העולמות עליון בתחתון ותחתון בעליון וכו', עין שם כל הענין היטב:

וזהו בעצמו בחינת בן ובן הבן, כי בני בנים הם בחינת "למודי ה'", בחינת תלמידים, כי בני בנים הם נצח והוד, כמובא בכונות (פרי־עץ־חיים, שער העמידה פרק טו) על 'ומביא גואל לבני בניהם'. ונצח והוד זה בחינת למודי ה', בחינת תלמידים, כמבאר בדברי רבנו ז"ל בסוף המאמר הנ"ל. כי החלוק שבין בן ותלמיד הוא, שהבן השגתו היא השגת האב ממש, בחינת מה, בחינת 'איה', שהיא בחינת דרי מעלה. והתלמיד שהוא רחוק יותר, על־כן השגתו בחינת מלא כל הארץ כבודו, שהיא בחינת השגת דרי מטה שהם רחוקים יותר, שצריכים להאיר בהם בחינת "מלא כל הארץ כבודו".

וזהו בחינת בן ובן הבן, כי מחמת שבן הבן הוא רחוק יותר מן הבן, על־כן השגתו בערך הבן היא בחינת השגת התלמיד, בחינת "מלא כל הארץ כבודו". מאחר שכבר נשתלשל בהשתלשלות יותר ונתרחק במדרגה יותר מן הבן. ועל־כן הוא שלמות גדול כשזוכה החכם ללמד את בנו ואת בן בנו תורה, כי אזי נעשה כלליות גדול בשלמות גמור של בן ותלמיד, כי זוכה שהבן והתלמיד שניהם נמשכים ממנו ונכללים בו, כי בנו ובן בנו הם בחינת בן ותלמיד כנ"ל, ושניהם נכללין בו שהוא אבי האב בחינת זקן, שזהו בחינת כתר, שהיא בחינת זקן, כידוע, שזהו בחינת השגת החכם בעצמו שזוכה לשפע הכתר שהוא מאיר בבן ותלמיד, כמבאר שם במאמר הנ"ל.

נמצא, שנעשה כלליות גמור בשלמות גדול, ונכללין בן ותלמיד, דהינו הבן ובן הבן, ומקבלין ויונקים משרשם שהוא אבי אביהם, שהוא החכם והזקן שזוכה לשפע הכתר, ששם נכללין בן ותלמיד כנ"ל, וכמובן במאמר הנ"ל. ועל־כן בן בנו קודם לבן חברו, כי בן בנו, שהוא תלמיד - הוא בשלמות יותר מתלמיד אחר, כי גם התלמיד צריך שיהיה נכלל בבחינת בן, כמבאר שם. אבל הבן הבן שהיא בחינת תלמיד כנ"ל, הוא נכלל יותר בבחינת בן, מאחר שנמשך ממח החכם בעצמו והוא בן הבן, על־כן הוא נכלל יותר בבחינת בן. וזהו עקר השלמות שיהיה נכלל בן ותלמיד ביחד. וזה שאמרו רבותינו ז"ל (בבא מציעא פה.): 'כל שהוא תלמיד חכם ובנו תלמיד חכם ובן בנו תלמיד חכם - שוב אין התורה פוסקת מזרעו לעולם, שנאמר (ישעיה נט, כא): "לא ימושו מפיך" וכו'. כי עקר קיום התורה שלא תשתכח הוא על־ידי כלליות בן ותלמיד, שהוא כלליות העולמות דרי מעלה ודרי מטה וכנ"ל, כי זה עקר השלמות כשנכללין העולמות יחד העליון בתחתון וכו'.

וזה עקר החיים שהוא התורה שכלולה מהשגת בן ותלמיד שהם כלליות כל התורה כלה, כי עקר החיים הוא, שהנפש, דהינו הדעת, הוא מקשר בהגוף, וגוף ונפש הם בחינת דרי מעלה ודרי מטה, וכשנקשרין ונכללין יחד - זה בחינת חיים שהוא בחינת קשור העולמות וכללותם יחד. אבל כשאין העולמות נכללין יחד חס ושלום - זה בחינת מיתה שנסתלק הנפש מן הגוף חס ושלום, מחמת שאין קשר בין עליון ותחתון.

וזה בחינת שכחה שהיא בחינת מיתה, כמו שכתב רבנו ז"ל (סימן לז). כי שכחה היא הסתלקות הדעת שנסתלק הדעת מהגוף. ואין השכל והדעת שהיא הנשמה מקשר בהגוף. ועל־כן שכחה היא בחינת מיתה חס ושלום, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (אבות ג, ח): 'כל השוכח דבר אחד וכו' כאלו מתחיב בנפשו' וכו'. ועל־כן כשזוכה שיהיה הוא ובנו ובן בנו תלמיד חכם - שוב אין התורה נשכחת מזרעו, מאחר שנכלל בן ותלמיד בשרשם בשלמות גמור כנ"ל, על־כן התורה מתקימת בזרעו ואינה נשכחת מהם עוד מאחר שנכללו העולמות, דהינו בן ותלמיד שהם בחינת דרי מעלה ודרי מטה, בחינת נפש וגוף, שזהו בחינת חיים, בחינת זכרון, הפך השכחה ועל־כן התורה מתקימת בהם ואינה נשכחת, כי עקר קיום התורה על־ידי כלליות בן ותלמיד שהם כלליות כל התורה כלה, כי עקר הדעת שהוא התורה הוא בחינת שתי השגות אלו של בחינת בן ותלמיד שהוא כלל כל התורה שהוא הדעת.

וזה שכתוב בכלליות התורה (דברים ד, ט): "והודעתם לבניך ולבני בניך", כי זה כלל כל התורה, בחינת הארת הבן ובן הבן שהם בחינת בן ותלמיד, שזהו בחינת כלליות התורה כנ"ל. וזה שכתוב: השמר לך וכו', פן תשכח את הדברים וכו', ופן וכו', והודעתם לבניך ולבני בניך - כי על־ידי שמאיר בבן ובן הבן, שהם בחינת בן ותלמיד, שזהו בחינת כלליות העולמות דרי מעלה ודרי מטה, נפש וגוף, בחינת חיים - על־ידי־זה נצל משכחה, שהיא בחינת הסתלקות הדעת, בחינת מיתה כנ"ל, שזהו בחינת שאין כלליות וקשר בין עליון ותחתון וכנ"ל.

וזה שכתבו התוספות (כתובות סב: ד"ה 'והחוט') על מאמר הנ"ל: 'כל שהוא ובנו וכו' תלמיד חכם' וכו': 'והוא שרואין זה את זה', כי זה עקר השלמות כשרואין זה את זה והבן ובן הבן - שניהם מקבלין ויונקים מאבי אביהם, שהוא בחינת הזקן שבו נכללין שניהם יחד עליון ותחתון בן ותלמיד. ואזי כשנכללין אלו השלשה יחד, דהינו הבן ובן הבן, שהם בחינת בן ותלמיד, נכללין שניהם יחד בבחינת הזקן שהוא אבי אביהם, שיונק משפע הכתר ששם הוא כלליות כלם כנ"ל ואזי נעשה כלליות גדול בשלמות גדול ואזי נעשה חוט המשלש, כי הם נכללין יחד בכלליות גמור כמו חוט משזר, כי נעשה כלו חד, מאחר שהבן והתלמיד, שהוא בן הבן נכללין יחד בשרשם באבי אביהם, ששם הם נכללין יחד, כי שם בן ותלמיד כלו חד. ואזי על־ידי הכלליות זה מתקימת התורה לעולם, כי זה עקר קיום התורה והדעת על־ידי כלליות בן ותלמיד, כנ"ל:

ברוך ה' לעולם, אמן ואמן: