# א

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/625/63/1/

וזה בחינת (דברים ד, ט): "והודעתם לבניך ולבני בניך", שהתורה הזהירה אותנו ללמד את בנינו תורה. ועקר החיוב הוא רק ללמד עם הבן זכר לבד, כי עם בתו אסור ללמד, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סוטה כ.), רק עם הבן זכר חיוב ללמד עמו תורה, כי התורה היא בחינת זכרון הנ"ל, הינו לאדבקא מחשבתא בעלמא דאתי, שזהו עקר התורה, כי כל עקר נתינת התורה לנו ומצותיה הוא רק בשביל זה, הינו בשביל עולם הבא כדי שנזכה ונחיה ונירש את העולם הבא, כי שכר תורה ומצות בהאי עלמא ליכא, כי אם לעולם הבא, שהוא עולם שכלו טוב וארך (קדושין לט:). נמצא, שכל מי שעוסק בתורה ומצות הוא מדבק מחשבתא בעלמא דאתי, שהוא בחינת זכרון הנ"ל. ועל־כן הזהירה התורה אותנו מאד לבל נשכח את כל דברי התורה, וכמו שכתוב (דברים ד, ט-י): "פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך וכו' יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחרב". וכמו שכתוב (במדבר טו, לט): "וזכרתם את כל מצות ה'" וכו'. כי עקר הוא הזכרון, שהוא בחינת לאדבקא מחשבתא בעלמא דאתי, שעל־ידי־זה עקר קיום התורה והמצות, כי כששומרין את הזכרון היטב ומדבקין מחשבתם בעלמא דאתי, וזוכר היטב את עלמא דאתי, בודאי לא יהיה כרוך אחר תאות לבו. ובודאי יהיה עוסק רק בתורה ומצות כל ימיו. ועל־כן צריכין ללמד תורה עם הבן זכר דיקא, כי הבן זכר הוא בחינת זכרון כנ"ל, כי אבשלום - לא הניח בשביל זה בן זכר - על שפגם בהזכרון, נמצא שבן זכר הוא בחינת זכרון, על־כן צריך אביו ללמד עמו תורה, כי התורה הוא בחינת זכרון הנ"ל. וצריך אביו להכניס ולהודיע התורה שהוא בחינת זכרון, בחינת לאדבקא מחשבתא בעלמא דאתי, להודיע זאת לבנו הזכר שהוא גם־כן בחינת זכרון כנ"ל: