# ב

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/625/63/2/

ועל־כן אף־על־פי שזה החיוב מטל על כל אחד מישראל ללמד תורה לתלמידים אפלו אינם בניו, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ספרי ואתחנן) וכמבאר שם בשלחן ערוך. אף־על־פי־כן על אביו מטל החיוב ביותר, להודיע התורה לבנו ולבן בנו, כמו שכתוב: "והודעתם לבניך ולבני בניך". כי על אביו מטל החיוב לברר ולזכך דעת בנו להוציאו מכח המדמה ולהביאו לזכרון דקדשה שזוכין על־ידי הכנעת המדמה כנ"ל, כי זה החיוב של ברור המדמה שעל־ידי־זה זוכין לזכרון הנ"ל - זה החיוב מטל על אביו ביותר.

ובשביל זה מזהר האדם מאד לקדש עצמו בשעת תשמיש - להכניע הכח המדמה שהוא תאות הבהמיות, ולברר הרוח טובה מן הרוח נכאה מעצבות רוח, כי תקון הברית הוא בחינת רוח, כמו שכתב רבנו ז"ל במקום אחר (סימן יט), בחינת (יהושע ב, יא): "ולא קמה עוד רוח באיש", שהוא בחינת יוסף ששמר את הברית שנאמר עליו (בראשית מא, לח): "איש אשר רוח אלקים בו". ועל־כן עקר ברור המדמה על־ידי יוסף שהוא בחינת שמירת הברית, וכששומרין את הברית ומכניעין תאות הבהמיות שהוא בחינת מדמה, אזי זוכין לזכרון שהוא בחינת בן זכר כנ"ל. כי אז זוכין להמשיך נשמה מסטרא דדכורא, שהוא בחינת זכרון שנעשה על־ידי ברור המדמה והכנעת כח המדמה כנ"ל. וזהו בחינת (בבא בתרא י:) 'הרוצה שיהיו בניו זכרים ישמח את אשתו בדבר מצוה'. שמחה היא בחינת הכנעת המדמה, שהוא בחינת עצבות רוח, כמבאר במאמר הנ"ל, כי שמחה הוא בחינת תקון הברית, ועל־כן על־ידי־זה זוכין לבנים זכרים, כי על־ידי תקון המדמה זוכין לזכרון, שהוא בחינת בן זכר כנ"ל.

ועל־כן עקר זמן הזווג הוא בלילה אחר חצות (זהר קדושים פא.), כי בלילה אז הוא זמן פקדונות הרוחות, ואז מבררין הרוח טובה מתוך הרוח רעה, שזהו בחינת זווג דקדשה - לברר הטוב מן הרע, והעקר הוא אחר חצות, שאז מתעורר כנור של דוד ומנגן, שהוא בחינת הכנעת המדמה, בחינת ברור הרוח טובה מן הרוח רעה, מן העצבות רוח, בחינת (תהלים עז, ז): "אזכרה נגינתי בלילה עם לבבי אשיחה ויחפש רוחי", כמבאר בסוף מאמר הנ"ל, עין שם.

ועל־כן עקר הזווג בליל שבת (כתבות סב:), כי בשבת נכנע המדמה, כי הוא נברא ערב שבת בין השמשות וקדש עליו היום, וכדין (תהלים צב, י): "יתפרדו כל פעלי און", כי הוא שורה על־פי שונה הלכות שהם בחינת ששה סדרי משנה, בחינת אסור ומתר, כשר ופסול, טמא וטהור, שהם בחינת ששת ימי החל, כידוע. ושם עקר אחיזת המדמה, הינו בהרע שמערב שם, שהוא בחינת אסור וטמא וכו'. ועל־כן צריכין יגיעה גדולה בששת ימי החל לברר הטוב מן הרע, הכשר מן הפסול, הטהור מן הטמא וכו' כדי להכניע המדמה וכו'. ו'מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת' [כמו שאמרו רבותינו ז"ל (עבודה זרה ג.), עין שם]. כי על־ידי־זה זוכה לקדשת שבת שאז הוא בטול המדמה לגמרי, כי אז בשבת "יתפרדו כל פועלי און", כי בשבת אין שום שליטה לכח המדמה, כי הוא שורה רק על־פי שונה הלכות שהם בחינת ששת ימי החל כנ"ל, אבל בשבת אין לו שום אחיזה, כי אז הוא כלו קדש כלו טוב. ועל־כן עקר הזווג הוא בליל שבת דיקא, כי אז יכולין לזכות לזכרון שהוא בחינת בן זכר, כנ"ל: