# יג

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/625/64/13/

כי עקר התהוות הזמן הוא על־ידי צדקה וחסד, כמו שמבאר בהמעשה של השבעה בעטלירש במעשה של יום שלישי, עין שם כל המעשה של יום שלישי. מבאר שם, שעקר התהוות הזמן הוא על־ידי החסדים של אמת, על־כן על־ידי צדקה שהיא בחינת חסדים של אמת. כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סכה מט:): אין הצדקה משתלמת אלא לפי חסד שבה, שנאמר (הושע י, יב): "זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד". על־כן על־ידי הצדקה נתהוה הזמן, על־כן על ידה יכולין לקשר עצמו להנקדה השיך ללבו באותו העת והזמן, מאחר שכל הזמן נתהוה על ידה, וכנ"ל.

ועין בהמעשה הנ"ל של יום השלישי, ותמצא בה איזה רמזים על־פי התורה הנ"ל, כי מבאר שם, שיש לב של העולם שצועק אל המעין תמיד וכו', עין שם היטב ענין הנפלא והנורא הזה. והענין בקצור, שיש מעין שעומד על ההר וכו', ויש לב של העולם שהוא עומד בקצה העולם. וזה הלב צועק תמיד אל המעין בהשתוקקות נמרץ וכו' וגם המעין משתוקק אל הלב. וזה הלב יש לו שתי חלישות, אחד מחמת עצם ההשתוקקות וצעקה שצועק ומשתוקק תמיד אל המעין, ואחד מחמת השמש שרודפת אותו ושורפת אותו מחמת שהוא משתוקק ורוצה לילך ולהתקרב אל המעין, ואין לו מנוחה להלב, רק בעת שבא צפור גדול ופורש כנפיו עליו ומגן עליו מן השמש, אז יש לו ניחא קצת. וגם אז בשעת ניחא הוא מסתכל גם־כן כנגד המעין ומתגעגע אליו, אך מאחר שהוא מתגעגע אליו כל כך מפני מה אינו הולך ומתקרב אל המעין, אך וכו', וזה המעין אין לו זמן וכו'. והכלל, שעקר קיום של המעין והלב בעולם הוא על־ידי הכבד פה הנ"ל, שבאמת יש לו שלמות הדבור פה בתכלית השלמות רק שנקרא כבד פה מחמת שהוא כבד פה לדבר דבורים שאינם שבחים להשם־יתברך, אבל באמת יש לו שלמות הדבור נורא ונשגב מאד, כי כשהוא מתחיל לדבר שירות וחידות וכו' שלו - יש בהם כל החכמות עד שאין נמצא שום נברא בעולם שלא ירצה לשמע אותו. וזה הכבד פה הולך ומקבץ כל החסדים של אמת ומביא אותם לאיש חסד האמת ועל־ידי־זה נתהוה הזמן. ואזי נותן יום להלב והלב נותן היום להמעין וכו', וכשזה היום נוסע ובא ממקום שבא משם, אזי הוא בא עם חידות ושירים נפלאים מאד והכל כפי היום, כי יש שנויים בין הימים, כי יש יום ראשון בשבוע ויום שני וכו'. וכן יש ראש חדש וימים טובים ויום הכפורים וכו', עין שם כל זה היטב.

ואם אמנם לא איתי אינש על יבשתא די יכול פשרא דנא להחויא (אין אדם על היבשה אשר יכול להראות ולבאר ענין זה), כי מאד מאד עמקו מחשבותיו בספורי המעשיות שספר, בפרט במעשה הנוראה הזאת של השבעה בעטלירש שאמר שהוא עולה על כלם. ואין שום דבור שלא יהיה בו כונה נוראה ונשגבה וכו', עם כל זה מה שאנו יכולין למצא איזה רמז - אנו מחיבין להתיגע ולמצא, כי דברים הנאמרים ברוח הקדש, בפרט במדרגה נשגבה כזאת, סובלים הכל, כל דברי אמת שמוצאין בהם כל אחד כפי דעתו:

והנה בהמעשה הזאת מבאר קצת ענין התורה הנ"ל שמדברת מהתקשרות הלב אל הנקדה, שבזה תלוי תקון העולמות, כי על־ידי התקשרות הלב אל הנקדה - נתתקן השבירה, שהוא תקון הכל. וזה בחינת המעשה הנ"ל שהלב צועק תמיד אל המעין וכו' - כי המעין הוא שרש של כל הנקדות טובות, כמו שמבאר שם בהתורה הנ"ל שהנקדה היא בחינת חכמה מעין, עין שם. ועל־כן הלב צועק תמיד אל המעין - כי עקר תקון הלב, שהוא תקון כל העולם, הוא על־ידי הנקדה, שהיא בחינת המעין כנ"ל.

וזה בחינת החלישות שיש להלב מחמת שהשמש רודפת ושורפת אותו - זה מרמז על חמימות היצר הרע והתאות, שהם אהבות הנפולין, שהם החרפות לב, שבירת לב, שהם רודפין אחר הלב הקדוש של איש הישראלי ורוצין לשרפו, חס ושלום, כי כל תאות וטרדות עולם הזה ובלבוליו, הכל נקרא "תחת השמש", כמבאר בכל ספר קהלת כמה פעמים כמו שכתוב שם (א, ג): "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמל תחת השמש". וכתיב (שם ד, ג): "אשר לא ראה את המעשה הרע שנעשה תחת השמש", שמכנה כל המעשים רעים הנעשים בעולם שנעשים "תחת השמש". כי כל התאות וכל המעשים רעים והבלבולים הכל הוא תחת הזמן, כי למעלה מהזמן אין שום אחיזה להמעשה הרע ועקר הזמן הוא על־ידי השמש שהוא ראש כל כוכבי השמים אשר על ידם השם־יתברך מנהיג את הזמן ועל־כן נקרא כל הזמן 'תחת השמש'. ושם דיקא נעשה מה שנעשה בעולם מה שנתנסה ונצטרף כל אחד אם יעמד כנגד המעשה הרע הנעשה תחת השמש.

וזה הלב הקדוש והנורא הנ"ל, אף־על־פי שבאמת הוא נקי לגמרי מכל המעשה הרע הנעשה תחת השמש, כי הוא מדבר מלב קדוש ועליון, כמובן שם, אף־על־פי־כן נוגעים בו הפגמים של רדיפת עולם הזה של שאר בני העולם, שהוא בחינת המעשה הרע הנעשה תחת השמש, בחינת (ישעיה נג, ד): "אכן חלינו הוא נשא", בחינת (שם, ה): "והוא מחלל מפשענו" וכו'.

וזה הלב צועק תמיד אל המעין בצעקות נוראות והשתוקקות עצום, כי משם חיותו כנ"ל, וגם זה ההשתוקקות והצעקה אל המעין נחשב לחלישות, מחמת שהוא יותר מהמדה, אבל עקר מנוחת הלב הוא בעת שבא צפור גדול ופורש כנפיו, ואז יש לו ניחא מהשמש, וגם אז הלב מסתכל ומשתוקק אל המעין וכו', עין שם. וענין זה יש לרמז על־פי מה שמבאר בהתורה "ויתן עז למלכו" (בסימן עח), עין שם מה שמבאר שם מעצם מעלת הדבור דקדשה שהוא עקר החיות, שזהו בחינת (תקוני זהר תקון יג, כח.): 'אלמלא כנפי ראה דנשבין על לבא הוי לבא אוקיד כל גופא', מבאר שם, שלפעמים הלב בוער להשם־יתברך מאד מאד, אבל הוא יותר מדאי, עד שהיה אפשר לאוקיד כל גופא, אבל על־ידי דבור תורה ותפלה מקררין החמימות הזאת שלא תהיה יותר מדאי. וכן להפך, כי לפעמים חס ושלום בוער האדם אל תאות עולם הזה כל כך, עד שגם כן היה אוקיד כל גופא חס ושלום, אבל על־ידי הדבור של תורה ותפלה מקרר אש הזה גם כן. וזה בחינת 'אלמלא כנפי ראה דנשבין על לבא' וכו'. כי כנפי ראה הם התורה והם מנשבין על הלב להצילו משני התבערות הנ"ל. וכנפי ראה, שהם דבורי התורה ותפלה שנקראין כנפים [כמו שמבאר במקום אחר (סימן סג)], זה בחינת כנפי הצפור הגדול הנ"ל במעשה הנ"ל, וכמו שמבאר בתקונים לענין הנ"ל, שכתב שם: 'אלמלא כנפי ראה דנשבין על לבא הוי לבא אוקיד כל גופא' שהביא שם על זה הפסוק (שמות כה, כ): "והיו הכרבים פרשי כנפים על הכפרת" - 'כפרתא דא לבא' (כפרת זה הלב). עין שם:

נמצא, שכנפי ראה המרחפים על הלב, שהם בחינת דבורי התורה ותפלה כנ"ל, הם בחינת כנפי הכרובים שהם צפרים, הינו בחינת כנפי הצפור הגדול הנ"ל במעשה הנ"ל שפורש כנפיו על הלב ומצילו משרפת ורדיפת השמש. ואז יש ניחא להלב משני החלישות, כמובן שם בהמעשה הנ"ל, כי שתי החלישות הנ"ל תלויים זה בזה, כי מחמת שהשמש שהם תאות עולם הזה רודפין אחר הלב ושורפין אותו, מחמת זה גם הצעקה וההשתוקקות שהלב צועק ומשתוקק אל המעין הוא גם־כן חוץ מהמדה ונחשב גם־כן לחלישות, אבל כשהצפור בא ופורש כנפיו ומצילו מהשמש - דהינו מתאות הזמן אזי נתבטל גם החלישות השניה, כי אז אינו צועק ומשתוקק הלב כי אם במדה ובהדרגה.

וכל זה מובן שם בהמעשה הנ"ל, שמתחיל לדבר משתי חלישות הנ"ל ואחר־כך מבאר שיש ניחא להלב כשהצפור בא ופורש כנפיו ומצילו משרפת השמש ואז יש ניחא להלב. ולכאורה אינו מובן, איך נצל הלב מחלישות השניה של רבוי ההשתוקקות על ידי פרישת כנפים של הצפור, הלא כנפי הצפור אינם מגנים כי אם כנגד השמש כמבאר שם? אך על־פי דברינו מישב קצת, כי הא בהא תליא כנ"ל, וכשהצפור פורש כנפיו ומגן מהשמש - דהינו שהדבור הקדוש של תורה ותפלה מגן על הלב מרדיפת העולם הזה, אזי ממילא נתבטל גם חלישות השניה של רבוי ההשתוקקות חוץ מהמדה, כי אז אין צריך הלב לצעק ולהשתוקק חוץ מהמדה, רק השתוקקותו הוא בהדרגה ובמדה. וזה שכתוב שם: שגם אז כשיש ניחא להלב גם אז מסתכל וצופה ומביט הלב אל המעין ומשתוקק אליו וכו', עין שם - הינו כי גם בעת הניחא של הלב, משתוקק גם־כן אל המעין, רק שאז ההשתוקקות הוא בהדרגה ובמדה, מחמת שיש לו ניחא מרדיפת השמש שהם תאות עולם הזה, וכנ"ל:

והנה מבאר, שכל עקר קיום הלב של העולם הוא על־ידי המעין שמסתכל ומביט ומשתוקק אליו. וזה קיום כל העולם, כי אין קיום בלא לב, כמו שמבאר שם. וכל קיום הלב עם המעין בעולם הכל על־ידי הכבד פה שמקבץ כל החסדים של אמת שמהם נתהוה הזמן. שעל־ידי־זה נותן האיש אמת יום אל הלב, והלב אל המעין, שעל־ידי־זה יכולים להיות בעולם המעין והלב. ואז יש קיום להלב על־ידי הצעקה וההשתוקקות וההסתכלות אל המעין וכן המעין אל הלב. שעל־ידי־זה נתקשרים ונמשך חיות מהמעין אל הלב ויש לו קיום ועל־ידי־זה מתקים כל העולם. וכל זה הוא בחינת הנ"ל שעל־ידי צדקה שהיא בחינת חסדים של אמת שעל־ידי־זה נתהוה הזמן, על־ידי־זה יכולים לקשר הלב אל הנקדה שהיא בחינת התקשרות הלב אל המעין כנ"ל, כי מבחינה הנ"ל המבאר במעשה הנ"ל מענין צעקת הלב אל המעין, משם נמשך כל ההתבודדות והשיחות בינו לבין קונו והצעקות וכו' שצועקין בני ישראל מן הלב להשם־יתברך, כי הכל משם, כי הלב הנ"ל במעשה הנ"ל הוא שרש כל הלבבות של כל ישראל, והמעין הנ"ל הוא שרש כל הנקדות של כל ישראל הכלליות והפרטיות. וכמו שהלב הנ"ל אין לו חיות כי אם מהמעין שמסתכל בו תמיד ומשתוקק אליו וצועק אליו תמיד. שעל־ידי־זה נמשך לו חיות מהמעין, כמובן שם בהמעשה הנ"ל, כמו כן בפרטיות כל לב של כל אחד מישראל - עקר חיותו וקיומו הוא על־ידי ההשתוקקות והצעקה אל הנקדה ששרשה מהמעין הנ"ל, שזהו בחינת כל ההתבודדות והשיחה והצעקה בינו לבין קונו.

וזה גדל מעלת הצדקה, שעל־ידי צדקה שהיא בחינת חסדים של אמת, על־ידי־זה נתהוה הזמן עם כל השירים והחידות שהם הדבורים קדושים והנפלאים של הכבד פה, שעל־ידי כל זה עקר קיום וחיות של הלב שמקבל מהמעין כנ"ל. כי מחמת שכל הזמן נתהוה על־ידי צדקה וחסד, על־כן על־ידה יכולין לקשר עצמו להנקדה הנמשכת מהמעין השיך ללבו בעת הזאת דיקא, כנ"ל.

הלכה ה בהלכות שבועות הלכה ב (אות כו):