# ג

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/625/64/3/

ועל־כן צריכין ללמד עם בנו ועם בן בנו, כמו שכתוב: "והודעתם לבניך ולבני בניך" וכו', ולא עמהם לבד וכו'. אלא שחיבין להקדים אותם וכו'. כי התורה, שהיא בחינת אור הנקדה, צריכין לקבל בשלש בחינות, דהינו: א. לדבר עם הצדיק לקבל ממנו נקדה הכלליות, ב. לדבר עם חברו בבחינת "ומקבלין דין מן דין", ג. לדבר בינו לבין קונו לקבל הנקדה מניה וביה כנ"ל. וזה ידוע שבקדשה כל בחינה ובחינה צריכה להיות כלול מכל הבחינות. ועל־כן הנקדה של כל אחד מישראל בעצמו צריכה להאיר בשלש בחינות הנ"ל. וזה בחינת "והודעתם לבניך ולבני בניך" כנגד שלש נקדות הנ"ל, כי כשלומד בעצמו ומדבר דברי התורה בפיו ומקשרם ללבו אזי מאיר הנקדה מפיו ללבו מניה וביה וכשזוכה להוליד בן מחיב ללמד עמו. ואז "טובים השנים מן האחד שאם יפלו האחד יקים את חברו" (קהלת ד, ט-י), כי אז מאירה הנקדה השניה שמאיר כל אחד מישראל לחברו בבחינת 'ומקבלין דין מן דין', כי גם הבנים נקראים אחים וחברים, כמו שכתוב (בראשית לא, מו): "ויאמר יעקב לאחיו לקטו אבנים". ופרש רש"י: 'לאחיו - לבניו, שהיו אחים נגשים אליו' וכו'. וכשזוכה לבן בנו - מחיב ללמד עמו. ואז החוט המשלש לא במהרה ינתק (קהלת ד, יב), כי אז צריך ללמד עם בנו ועם בן בנו, ואז נתגדלה נקדתו ונעשית בבחינת אור נקדת הרב. מאחר שזוכה ללמד עם שנים, עם בנו ועם בן בנו, כי אז בנו בעצמו לומד עם בנו שהוא בן בנו. ולמודם שלומדים יחד הוא בחינת אור הנקדה של החברים כנ"ל, והוא נעשה זקן ולומד עם שניהם. על־כן נקדתו בבחינת נקדת הרב שנקרא זקן - זה קנה חכמה (קדושין לב:), כי הוא מאיר בשניהם - בבנו ובן בנו בבחינת נקדת הרב שהוא בחינת זקן. ובנו ובן בנו מאירין זה בזה בבחינת נקדת החברים. וכל אחד לומד בעצמו ומאיר הנקדה מניה וביה. ואזי מאירין כל השלש נקדות ונתבטלין כל החרפות והשבירות כנ"ל.

כי השלש נקדות הנ"ל הם בחינת שלשה אבות - אברהם יצחק ויעקב. בתחלה היתה נקדת אברהם רק מניה וביה, כי הוא היה הראשון שהכיר את בוראו בשלמות, והתחיל להאיר אור הנקדה בעולם לבטל החרפות והשבירות שהתגברו מחטא אדם הראשון, כי אברהם זכה לכהנה, בחינת אהבה הקדושה, בחינת (תהלים קי, ד): "אתה כהן לעולם". וזה זכה על־ידי שהשתדל כל ימיו בהתבודדות לדבר בינו לבין קונו ולדבר עם בני־אדם, שעל־ידי־זה זכה להאיר אור הנקדה. ועל־ידי־זה זכה לאהבה הקדושה ששורה אצל הנקדה בחינת (ישעיה מא, ח): "אברהם אוהבי" כנ"ל. אבל בתחלה היתה נקדת אברהם בבחינת הנקדה המאירה מניה וביה, כי היה יחיד בעולם בבחינת (יחזקאל לג, כד): "אחד היה אברהם".

ואחר־כך כשזכה להוליד את יצחק אז היה בחינת "טובים השנים" וכנ"ל. וכשהוליד יצחק את יעקב אז "החוט המשלש לא במהרה ינתק", כי אז נשלם הקדשה, כי אז נמשכה אור הנקדה בכל השלש בחינות הנ"ל.

ועל־כן יעקב אבינו קבל הנקדה בשלש בחינות הנ"ל, כי קבלה מאבי אביו בבחינת נקדת הזקן שהוא הרב שבדור וקבלה מאביו בבחינת נקדת החברים כנ"ל וקבלה מניה וביה. ועל־כן באמת לא נשלמה הקדשה עד יעקב שהיתה מטתו שלמה (ויקרא רבה לו, ה). אבל אברהם יצא ממנו ישמעאל, ויצחק יצא ממנו עשו, כי אז עדין לא נתבטלה החרפה והשבירה שהם בחינת 'ערלה דחפיא על ברית'. שעל־ידי־זה יצא מהם ישמעאל ועשו שהם מבחינת החרפה והשבירה, מבחינת מלכין קדמאין דמיתו (המלכים הקדמונים שמתו), שהם בחינת (בראשית לו, לא): "ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך לבני ישראל", כידוע. וכל זה מחמת שעדין לא האירה הנקדה בשלמות בכל השלש בחינות כנ"ל, שעל־ידי־זה לא נתבטלה לגמרי החרפה והשבירה שהם בחינת ישמעאל ועשו. אבל יעקב שהיה חוט המשלש, ואז נשלמה אור הנקדה בכל השלש בחינות כנ"ל. ואז נתבטל החרפה והשבירה לגמרי וזכה לשמירת הברית בתכלית, כמו שכתוב (שם מט, ג): "ראשית אוני". על־כן היתה מטתו שלמה בלי שום פסול, כי אז נתבטלה החרפה והשבירה לגמרי על־ידי שנשלמה אור הנקדה בכל השלש בחינות, כנ"ל:

וזה שאמרו רבותינו ז"ל (בבא מציעא פה.): כל מי שהוא תלמיד חכם ובנו תלמיד חכם ובן בנו תלמיד חכם שוב אין התורה פוסקת מזרעו, שנאמר (ישעיה נט, כא): "ואני וכו' לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך" וכו'. כי אז מאירה הנקדה בכל השלש בחינות, שעל־ידי־זה עקר קיום התורה, כנ"ל: