# ו

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/625/64/6/

וזהו: בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך - זה בחינת מה שדקדק רבנו ז"ל וכתב שם בהתורה הזאת, שעקר התקון - על־ידי שמקשר את לבו להנקדה השיך ללבו בעת הזאת, עין שם. ובענין זה יש הרבה לדבר ולבאר. ומי שרוצה לילך עם דבור זה ולהסתכל על זה באמת הוא יכול לקרב את עצמו להשם־יתברך ולהחזיק את עצמו בהשם־יתברך תמיד לעולם ועד בכל מקום שהוא, יהיה איך שיהיה, כי בודאי בכל עת וזמן ובכל מקום שהוא, באיזה מדרגה ובאיזה ענין שהוא, תמיד יש איזה בחינת נקדה טובה שיכול לדבק את עצמו להנקדה ההיא השיך ללבו בעת הזאת דיקא. ואם יסתכל ויחפש היטב - בודאי תאיר בו הנקדה השיך ללבו בעת הזאת דיקא, ועל־ידי־זה יתתקן הכל כנ"ל.

כי זה רואין בחוש, שבודאי אין דומה העבודה שהאדם עובד את השם־יתברך בשבת ויום טוב להעבודה של ששת ימי החל. וכן אינו דומה העבודה שבביתו להעבודה שבדרך, כי בודאי בדרך אינו יכול לעסק כל כך בתורה כמו בביתו, אבל אף־על־פי־כן בודאי אין האדם פטור לגמרי בדרך מעבודת ה', רק בדרך הוא צריך לקשר עצמו להנקדה השיך ללבו בעת ההיא כפי העסק שעוסק בו, ובביתו צריך לקשר עצמו להנקדה השיך ללבו אז. וכן ביום צריכין לקשר עצמו להנקדה השיך ללבו אז המאירה ביום, ובלילה להנקדה המאירה אז בלילה.

וזה ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך - כי תמיד צריכין לדבר בתורה ויראת שמים, ולקשר עצמו להנקדה השיך ללבו בעת ההיא כפי העת. אם הוא בביתו או בדרך או אם הוא ביום או בלילה, כי "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים" (קהלת ג, א). וזה בחינת (תהלים לב, ו): "על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצא" - 'לעת מצא' דיקא, שיזכה תמיד למצא הנקדה כפי העת והזמן כנ"ל, כי בודאי אי אפשר לאדם לידע כל זאת בפרטיות, רק הוא צריך להאמין תמיד, בכל מקום שהוא, בכל עת וזמן ובאיזה מדרגה שהיא, בעליה או בירידה. אפלו אם הירידה היא חס ושלום כמו שהיא, רחמנא לצלן, הוא צריך לידע ולהאמין תמיד שבודאי יש עתה בחינת נקדה טובה השיך ללבו בעת ההיא דיקא, שהוא צריך לקשר עצמו להנקדה הזאת דיקא, שעל־ידי־זה יתתקן מכל מקום שהוא. ועל זה צריכין תפלה ותחנונים הרבה, בחינת "על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצא", 'לעת מצא' דיקא כנ"ל. כי זה עקר ההתבודדות והשיחה בינו לבין קונו שהזהירנו רבנו ז"ל הרבה.

כי צריכין תמיד להתחזק להרבות בשיחה בינו לבין קונו, כי דרך האדם הרוצה לעסק בזה, שתמיד נדמה לו שעתה אינו יכול לדבר, ואינו יודע מה לדבר ולבו אטום מאד וכו', כידוע לכל מי שנכנס בזה. וכל זה מחמת שבכל עת מתגברין החרפות לב, שבירת לב. ורוצין להעלים ולהסתיר ממנו אור נקדתו הקדושה השיך ללבו בעת ההיא, על־כן נדמה לו שבעת ההיא אינו יכול לדבר, אבל באמת הוא שקר גמור, והוא רק מעשה בעל דבר, כי אם יאמר כן ידמה לו כן תמיד שעתה אין לו לב לדבר ולא ידבר לעולם חס ושלום, אבל באמת הוא צריך להתחזק ולידע ולהאמין שבודאי אין עת בעולם שלא יוכל אז לקשר עצמו להנקדה השיך ללבו באותו העת, על־כן הוא צריך להתגבר מאד לדבר כפי מה שיוכל, ולבקש ולחפש בדבוריו את נקדתו הקדושה. ואם יתחזק ויתאמץ לפתח פיו בעל כרחו לדבר תמיד - בודאי יעזרהו השם־יתברך ויפתח פיו ולבו עד שיזכה תמיד לקשר את עצמו להנקדה השיך ללבו בעת ההיא, שעל־ידי־זה יתתקן הכל כנ"ל. ויש עוד בזה הרבה לדבר, אך אי אפשר לבאר דברים כאלה היטב. והחפץ באמת יבין מעט דברינו אלה, ויחזק את עצמו בהתבודדות ושיחה בינו לבין קונו ועם חבריו ורבו תמיד, יהיה איך שיהיה: