# ח

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/625/64/8/

וזה בחינת (תהלים קלט, טז): "גלמי ראו עיניך ועל ספרך כלם יכתבו ימים יצרו ולו אחד בהם". 'ולו אחד בהם' - זה שבת, שהיא עקר הנקדה הקדושה, בחינת ברית עולם, "ביני ובין בני ישראל אות היא לעלם" וכו' (שמות לא, יז). וזאת הנקדה מאירה בכל הימים ובכל בני־אדם, בחינת "גלמי ראו עיניך" וכו', שהם כלל כל בני אדם שבכל הדורות, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (עבודה זרה ה.) על פסוק זה: 'מלמד שהראה לו הקדוש־ברוך־הוא לאדם הראשון דור דור ודורשיו' וכו'. וכל בני־אדם בכל הימים אשר הם חיים - צריכין לקבל אור הנקדה כפי היום, שהוא בחינת "ימים יצרו ולו אחד בהם", כי באמת עצם הנקדה הוא אחד, רק שהאור שמקבל ממנה כל אחד הוא כפי האדם וכפי היום, אבל תכלית כל הנקדות הוא אחד - כדי להכיר את היחיד והמיחד. בחינת שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד - שהוא עקר הנקדה כנ"ל:

וזהו (תהלים לד, ב): "אברכה את ה' בכל עת תמיד תהלתו בפי". וזהו (שם קמה, ב): "בכל יום אברכך ואהללה שמך לעולם ועד", כי בכל עת ובכל יום צריכין לברך ולהלל את השם־יתברך, ולפרש שיחתו לפניו, כי בכל עת ובכל יום באיזה מדרגה שהוא - יש בחינת נקדה קדושה השיכה ללבו בעת ההיא דיקא, וצריך לקשר עצמו להנקדה ההיא כנ"ל.

וזה בחינת (דברים ג, כג): "ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר". 'בעת ההיא' דיקא. שמשה זכה לזה שתפלתו ותחנתו היתה תמיד בבחינת "בעת ההיא" כנ"ל, כי משה הוא נקדה הכלליות שכולל כל הנקדות של כל בני־אדם ושל כל העתים והזמנים. ועל־כן זכה שתמיד כון תפלתו בעת ההיא - לקשר עצמו להנקדה השיכה ללבו בעת ההיא כנ"ל:

[שיך לעיל, אות ג־ד]