# א

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/660/62/1/

על־פי מה שמצאתי מחדושי רבנו, זכר צדיק לברכה, על פסוק (שמות כ, א): "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר" (בלקוטי תנינא סימן צא), שיש חכמה עלאה וחכמה תתאה. וחכמה עלאה הוא כלליות התורה. וחכמה תתאה הוא בחינת החכמות והחיות המלבש בכל העולם. וצריך לקשר חכמה תתאה בחכמה עלאה. וכשאין האדם מקשר שכלו באשר הוא שם להשם־יתברך זה בחינת (משלי טז, כח): "ונרגן מפריד אלוף", שעושה פרוד בין חכמה תתאה לחכמה עלאה. ואזי הוא בחינת גלות השכינה - מעוט הלבנה, אבל הצדיקים הם מקשרים חכמה תתאה בחכמה עלאה, כי הם יכולים לקשר כל החכמות והשכליות של כל העולם אפלו דבורים וחכמות של הרשעים להשם־יתברך, שעל־ידי־זה מקשרים חכמה תתאה בחכמה עלאה.

וכשמקשרים חכמה תתאה בחכמה עלאה - זה בחינת (זהר ויגש ו:): * אתחבר מלכא במלכא, וכדין כל נהירו וכל חידו וכל שלימו אשתכח, וכדין (מלכים־א' ה, י): "ותרב חכמת שלמה" - * דאתרביאת סהרא (זהר האזינו רצז.). ואזי נמתקים כל הדינים ונתבטלין והכל על־ידי הצדיק דיקא, כי הוא יכול לקשר חכמה תתאה בחכמה עלאה. ועל־כן כשהצדיק נפטר מן העולם חס ושלום, אזי יש צער גדול להשם־יתברך. וכמו שאמרו במדרש (דברים רבה יא, י): 'כד מית משה צוח קדשא בריך הוא: וי, מי יקום לי עם מרעים' וכו'. עין שם הענין היטב ותראה נפלאות: