# ב

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/765/61/2/

והענין על־פי מה שמבאר במאמר ' ואתם תהיו לי ממלכת כהנים' (בסימן לד), עין שם. והכלל, שכשמתקשרין אל הנקדה, דהינו על־ידי הדבור שבפה, ששם בחינת הנקדה הקדושה, בחינת (תהלים מט, ד): "פי ידבר חכמות". ושם אצל הנקדה הקדושה שורה אהבה הקדושה, על־ידי־זה נתבטל החרפה ושבירת הלב שהם על־ידי אהבות הנפולות, כי שם אצל הנקדה אור האהבה הקדושה שורה, עין שם.

ועל־כן 'אסור להנות מהעולם הזה בלא ברכה', כי כל ההנאות הם אהבות הנפולות משבירת כלים כנזכר לעיל, שהם אותיות נפולים. ואי אפשר לתקן שום דבר עד שיחזר ויביא אותו הדבר לתוך הפה כדי לחזר ולתקנו שם משבירתו, דהינו קדם שנהנה משום דבר צריך לברך עליו ולפרט אותו הדבר בברכתו, כגון על פרי העץ - 'בורא פרי העץ', ועל פרי האדמה - 'בורא פרי האדמה' וכו', ועל־ידי־זה נתבטל החרפה השורה על אותו הדבר, דהינו השבירה הנ"ל, דהינו שנתבטל האהבה הנפולה הנ"ל, כי שם אצל הנקדה שבפה שהיא בחינת "פי ידבר חכמות" שנתגלה עתה על־ידי הדבור של הברכה, על־ידי־זה נתבטלין כל החרפות, שהם אהבות הנפולות - על־ידי שנתגלה אור האהבה הקדושה השורה אצל הנקדה שבפה, כנ"ל.

נמצא, על־ידי הברכה בורא את הדבר שאוכל מחדש, ובלא זה אסור לו להנות, כי היה בבחינת שבירות וחרפות, וצריך לחדש הדבר ולתקנו מחדש על־ידי הנקדה שבפה שנתגלה על־ידי הברכה כנ"ל. ועל־כן כל הברכות מברכין בלשון הווה, דהינו 'בורא' ולא 'שברא', וכן כל ברכות הנהנין, כי עתה נברא הדבר מחדש על־ידי הברכה כנ"ל, כי על מנת כן ברא השם־יתברך את העולם - שיהיה נמסר לישראל לעשות בו כרצונם, ועל־כן ברא כל הדברים מחסר תקון, כדאיתא במדרש (בראשית רבה יא, ו): 'חטים צריך לטחן' וכו', עין שם, כדי שהאדם יתקן כל הדברים על־ידי עצמו, כי בכל דבר יש כמה תקונים וכמה מצות תלויים בו קדם שנהנין ממנו כדי שעל־ידי־זה יתתקן הדבר ויתחדש כבריה חדשה. וגמר כל התקונים וכללותם הוא על־ידי הברכה שבפה, כי אפלו אותן דברים שאין מצות תלויות בהם, על כל פנים אסור להנות מהם בלא ברכה, כי עקר התקון על־ידי הברכה כנ"ל, ועל־ידי־זה נברא הדבר מחדש, כי כל הבריאה על־ידי הדבור, כמו שכתוב (תהלים לג, ו): "בדבר ה' שמים נעשו וכו'".

וזה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (ברכות לה.): כתיב (תהלים כד, א): "לה' הארץ ומלואה", וכתיב (שם קטו, טז): "והארץ נתן לבני אדם" - כאן קדם ברכה וכאן לאחר ברכה, כי על־ידי הברכה נחשב כשלו, כי על־ידי הברכה הוא בורא הדבר מחדש כנ"ל. וכמו שמבאר היטב במאמר הנ"ל - שישראל הם מושלין בעולם על־ידי מצות התורה, והעקר על־ידי הדבור שבפה, ששם שורה אור הנקדה שהיא בחינת "צדיק מושל" (שמואל־ב' כג, ג), עין שם, כמו שהביא שם מאמר רבותינו ז"ל (ירושלמי ראש השנה, פרק א, הלכה ג): "רבות עשית אתה ה' אלקי" (תהלים מ, ו) - קדם מתן תורה. אבל אחר־כך "נפלאתיך ומחשבתיך" וכו', כי הכל ביד ישראל, עין שם.

ועל־כן יש כח ביד ישראל לאסר על נפשו דבר המתר, כי באמת גם דבר המתר יש בו בחינת אסור, כי יש בו אחיזת הסטרא אחרא שהיא בחינת שבירת כלים כנ"ל, רק שנתתקן על־ידי הפה, דהינו על־ידי הברכה כנ"ל, אבל קדם הברכה, אפלו ההתר הוא בבחינת אסור, כמו שאמרו רבותינו ז"ל: 'אסור להנות' וכו'. ועל־כן כשמקבל על עצמו שהדבר הזה יהא אסור ומוציא בפיו הנדר אזי נעשה אסור גמור, כי דבר ההתר הוא תלוי ועומד, עד שיבא לתוך פה איש הישראלי, אשר בידו הממשלה לעשות בו כרצונו, כי ההתר הוא בחינת ממצע בין הקדשה ובין האסור, כמובא לעיל בהלכות תערובות (הלכה א) ובמקומות אחרים. ויש בידו כח להפכו אל הקדשה על־ידי הברכה כנ"ל, או לאסרו עליו כנ"ל, והכל תלוי בפיו, ששם הנקדה שהיא בחינת צדיק מושל כנ"ל.