# ד

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/765/62/4/

ושבועה זהו הבחינה השניה, הינו כי באמת עקר קיום העולם הוא רק על־ידי התורה שקבלו ישראל, שעל ידה נמשך השפע והחיות לכל הדברים שבעולם וכנ"ל. וזה בחינת שבועה, כי שבועה היא בחינת כלליות התורה, שהיא כלולה משבעת ימי הבנין, שזה בחינת 'שבועה' לשון 'שבעה' (רמב"ן במדבר ל, ג), כי בחינת התורה הנעלמת, בחינת נדר, היא למעלה משבעת ימי הבנין כידוע. אבל התורה המסורה בידינו היא בחינת שבועה, בחינת שבעה כנ"ל, ועקר קיום העולם בשלמות הוא רק על־ידי התורה, דהינו על־ידי עסק התורה והמצות, שעל ידם נמשך השפע והחיות לכל הדברים שבעולם. ועל־כן כשהאדם אומר לשון שבועה ואוסר עצמו על איזה דבר נעשה מזה הדבר גם־כן תורה, כי יש בידו זה הכח, מאחר שהאדם הוא ממשיך חיות התורה לכל הדברים שבעולם, על־כן יש בידו כח לעשות מכל הדברים תורה, דהינו שיש בידו כח להמשיך החיות לשם כרצונו, אם לחיוב - שיהיה מחיב לעשותו, אם להפך - על־ידי שמזכיר לשון שבועה, שהיא בחינת כלליות התורה, שמשם כל הדברים מקבלין החיות. וכשמזכיר זה הלשון לאסר על עצמו איזה דבר או לחיב עצמו בדבר - הרי הוא ממשיך חיות התורה לשם בבחינה זו, דהינו שיהיה נמשך החיות של התורה לאותו הדבר למצוה או להפך, דהינו לעשות או שלא לעשות ואזי נעשה מזה הדבר גם כן תורה, ויש בו מצוה ועברה על־ידי שהמשיך חיות התורה לשם בבחינה זו, כפי שבועתו הן או לאו: