# א

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/765/63/1/

וזה בחינת נדרים, כי באמת המצוה הזאת של נדרים היא פליאה גדולה, שיש כח ביד איש הישראלי לאסר מה שהתירה תורה. ומאחר שהתורה התירה הדבר, מהיכן יהיה כח להאדם לאסר הדבר על עצמו? ועל־כן באמת נקראים הנדרים 'פליאות חכמה', בחינת (במדבר ו, ב): "איש כי יפלא לנדר נדר" וכו', וכמובא (סימן נז). אך הענין על־פי הנ"ל, כי בכל אדם מישראל יש חלק אלוק ממעל. ועקר האלקות הוא בלב הישראלי, ומחמת אור האלקות שבלבו, בחינת (תהלים עג, כו): "צור לבבי", על־כן משתוקק תמיד להשם־יתברך עד אין־סוף ואין תכלית. ומחמת זה אור להביות איש הישראלי הוא בחינת אין־סוף, כי אין־סוף ואין תכלית לתשוקתו וכנ"ל. והנה לפי עצם אור להביותו עד אין־סוף - אינו מספיק לו תרי"ג מצות התורה הקדושה, כי אור להביותו הוא נכסף ומשתוקק ומתגעגע להיות דבוק ונכלל בהשם־יתברך תמיד לעולם ועד, ושלא יפנה עצמו לשום דבר מהעולם אפלו לשום דבר המתר, רק יהיה תמיד דבוק בהשם־יתברך בלי הפסק רגע כלל. אך באמת זה אי אפשר בשום אפן, כי אם כן היה מתבטל במציאות, ולא היה מתקים ישותו כלל, והיה נחרב העולם חס ושלום, והשם־יתברך רוצה בקיום העולם. על־כן צריכין בהכרח לצמצם אור ההתלהבות הזאת, ולעבד את השם־יתברך בהדרגה ובמדה.

וזה בחינת כלל כל התורה כלה, אשר נזהרנו לבלי לסור מדרך התורה הקדושה ימין ושמאל, כי אפלו לימין אסור לסור מדרך הישר של התורה הקדושה, הינו להרבות ולהוסיף יותר ממצות התורה שזה בחינת נוטה לימין - אסור לנו גם כן, כמו שכתוב (דברים ד, ב): "לא תספו על הדבר - ולא תגרעו ממנו", כי לפי עצם להביותו של איש הישראלי היה נכסף להוסיף על מצות התורה. אך התורה הקדושה הזהירה על זאת בלאו ד'בל תוסיף', כי כשמוסיפין על התורה, אפלו אם כונתו לשמים, אף־על־פי־כן הוא נוטה מן הדרך הישר ומקלקל הצמצום הקדוש, שזה עקר קיום העולמות, ואזי הוא בחינת אין־סוף, שהוא בחינת רבוי אור, שגורם חס ושלום שבירת כלים - חרבן העולמות.

וגם עקר היצר הרע וכל התאות וכל החטאים חס ושלום באין מזה, כי ידוע, שכל הקלפות, שהם התאות והחטאים, כלם באים משבירת כלים שהיה על־ידי רבוי אור כידוע. וזה בחינת (תהלים קז, כו): "יעלו שמים ירדו תהמת", שלפעמים האדם בוער להשם־יתברך יותר ממדרגתו, שזה בחינת "יעלו שמים". וכשאינו זוכה לצמצם האור לפי מדרגתו - על־ידי־זה "ירדו תהמת" חס ושלום, כי על־ידי־זה נופל אחר כך חס ושלום מאד, כי זה בחינת רבוי אור וכו' כנ"ל. ועל־כן על־פי רב האדם נופל לעונות על־ידי רבוי המצות והדקדוקים של הבעל דבר - שמרבה להחמיר ולדקדק עליו ביותר ומפתהו למצות שלו, ומתלבש עצמו במצות, ואחר־כך מביאו לידי עונות חס ושלום. כי רבוי החמרות והדקדוקים זה בחינת רבוי אור שגורם שבירת כלים חס ושלום כנ"ל, שמשם נמשכין כל העונות חס ושלום כנ"ל. וזה בחינת "אל תצדק הרבה ואל תרשע הרבה" (קהלת ז, טז־יז). כי הא בהא תליא, שצריך לזהר שלא יצדק הרבה כדי שלא ירשע הרבה חס ושלום על־ידי־זה, כנ"ל: