# יב

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/765/64/12/

כי עקר חטא המרגלים היה שפגמו בארץ־ישראל, והוציאו דבה על הארץ. ואיתא בכתבי האר"י ז"ל (עץ חיים, שער לב, פרק ג), שנשמת המרגלים ודור המדבר היו גבוהים מבחינת ארץ־ישראל, כי היו מבחינת לאה וכו'. ובשביל זה לא היו יכולים לבא לארץ־ישראל, עין שם. ולכאורה הדבר תמוה, כי מאחר שהיו גבוהים מארץ־ישראל ובשביל זה לא היו יכולים לכנס לשם, אם כן מה קול הרעש הזה שהשם־יתברך חרה עליהם כל כך על שפגמו בארץ־ישראל וגזר עליהם שלא יכנסו לשם וכו', מאחר שנשמתם גבה מארץ־ישראל ואינם יכולים לכנס לשם?

אך על־פי התורה הנ"ל יכולים להבין איזה רמז בענין הנורא והנשגב הזה, שהוא דרכי ה' נפלאות תמים דעים. כי עקר חטא המרגלים הוא מה שפגמו בבחינת 'כל' הנ"ל, שהוא בחינת הצדיק, שיכול לקשר יחד כל העולמות וכל המדרגות עליונים ותחתונים וכו' כנ"ל, שעל־ידי־זה עקר התקון של כל העולמות שבשביל זה נברא העולם, והם פגמו בזה. כי עקר הבריאה היתה רק בשביל האדם, דהינו בשביל הצדיק שנקרא 'אדם', ועקר מעלת האדם הוא שיש לו כח לקשר ולחבר כל העולמות יחד, דהינו לחבר 'עלמא תתאה ועלמא עלאה', שבהם כלולים תקון כל העולמות, כי האדם כלול משניהם, מעליונים ותחתונים, כמו שפרש רש"י על פסוק (בראשית ב, ז): "ויפח באפיו נשמת חיים" - לפי שביום ראשון ברא שמים וארץ וכו', בשני רקיע לעליונים, בשלישי יקוו המים וכו' לתחתונים וכו', הצרך בששי לברא אדם שכלול מעליונים ותחתונים, עין שם. כי זה עקר השלמות וזה עקר השעשועים של השם־יתברך כשמתחבר ומתקשר העולם התחתון עולם העשיה המגשם, בעולמות העליונים הרוחניים והזכים מאד, כמבאר בהתורה הנ"ל, בבחינת 'ואבית תהלה מגושי עפר' וכו' (מוסף ליום כפור), כי זהו רצונו יתברך, ובשביל זה ברא כל הבריאה מראש ועד סוף הכל בשביל האדם הבעל בחירה שהוא בעולם הזה הגשמי, שעקר עבודתו לקשר תחתונים בעליונים שזה עקר תענוגיו ושעשועיו יתברך כנ"ל. כי מיום שברא הקדוש־ברוך־הוא את העולם נתאוה שתהיה שכינתו בתחתונים, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (תנחומא נשא טז). וזאת הבחינה לקשר ולכלל יחד עליונים ותחתונים בחינת 'כל' הנ"ל - אין נעשה על־ידי שום מלאך ושרף וכדומה, כי אם על־ידי האדם התחתון, דהינו על־ידי הצדיק שזוכה להיטיב מעשיו שהוא זוכה לבחינת כל הנ"ל, כי "כל" - 'דא צדיק', שהוא זוכה לקשר ולכלל עליונים ותחתונים, שזה עקר התכלית שבשביל זה נברא הכל כנ"ל.

וזאת הבחינה בתכלית השלמות והתקון אין זוכין כי אם בארץ־ישראל. כי שם בארץ־ישראל עומד ירושלים ובית־המקדש, שכלול מכל התקונים הנ"ל מבחינת בן ותלמיד שהוא בחינת כל הנ"ל, כי שם בבית־המקדש היה בחינת עליונים למטה ותחתונים למעלה, כמבאר בהתורה השיכה לזה המדברת מענין ה'דריידיל' (סביבון) - על פסוק (תהלים עד, ב): ג' אלת ש' בט נ' חלתך ה' ר, בלקוטים שבסוף הספורי המעשיות (שיחות הר"ן סימן מ). כי שם בבית־המקדש הוא שער השמים, כמו שכתוב (בראשית כח, יז): "וזה שער השמים", הינו ששם השער שעל ידו מתקשרין תחתונים בעליונים, ארץ בשמים. כי השער הוא בחינת התקשרות, שעל ידו יכולין לכנס מחוץ לפנים ונכללין העומדים בחוץ עם העומדים בפנים יחד, כמו כן יש שער השמים שדרך בו נכנסין ונכללין התחתונים בעליונים. וזה השער הוא בארץ־ישראל שבו הבית־המקדש שנאמר בו: "וזה שער השמים", כנ"ל: