# יד

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/765/64/14/

הכלל, שעקר התכלית שבשבילו נברא העולם הוא בחינת ההתקשרות לכלל תחתונים בעליונים, שזה עקר שעשועיו יתברך. וזה נעשה על־ידי כל מצות התורה שיסודם אמונה, כי עקר ההתקשרות והכלליות הוא על־ידי אמונה. כי בשכל - אי אפשר להבין איך אפשר לקשר עולם הגשמי הזה בבורא הכל שהוא מרומם מכל הרוחניות, ואיך שיך שהוא יתברך יקבל תענוג ושעשוע ממעשה התחתונים, אשר על־ידי קשיא ומבוכה הזאת רבים נתפקרו, קצתם יצאו מן הדת לגמרי, וקצתם אומרים טעמים של הבל ושטות על מצות התורה, ומוצאים להם סמיכות של הבל מאיזה מקומות בתורה נביאים כתובים או בדברי רבותינו ז"ל, שמגלים בהם פנים שלא כהלכה, ומפרשים אותם כפי טעותם. כי התורה יש לה שני כחות, "צדיקים ילכו בם ופשעים יכשלו בם". אבל באמת אי אפשר להבין שום טעם על המצות רק לסמך על אמונה לבד כנ"ל.

וזאת האמונה משפיעין בנו הצדיקים שזוכין לבחינת 'מה' הנ"ל, בחינת תכלית הידיעה וכו', שהם יכולין להאיר בדרי מעלה שאינם יודעים כלל בידיעתו יתברך, ולהפך בדרי מטה בחינת 'מלא כל הארץ כבודו', והם ממשיכים אמונה בעולם, וכוללים עליונים ותחתונים יחד, כי הא בהא תליא, מחמת שבעצם השגתם הם יכולים להראות להגדולים במעלה שאינם יודעים כלל עדין שום דעת, על־ידי־זה יכולין להראות לדרי מטה שאדרבא עדין השם־יתברך אתם וכו' ומקבל תענוג גדול ונחת רוח מאתם, אפלו מהנמוכים מאד ומנחים במקום שמנחים, כי מלא כל הארץ כבודו וכו', כנ"ל.

כי אלו הגדולים במעלה שאינם יכולים לקרב נפשות להשם־יתברך, ואפלו כשהם מקרבים נפשות אינם מקרבים רק הגדולים שהם באיזה מדרגה. אבל הנמוכים והמנחים בדיוטא התחתונה - אינם יכולים לקרב. כל זה נמשך מהדעת שלהם, מחמת שנדמה להם שכבר הם יודעים איזה ידיעה מהשם־יתברך, וכפי ידיעתם את גדלת השם־יתברך, אי אפשר לקרב אליו יתברך מרחק ומגשם כזה, בפרט אם הוא פגום מאד, אבל הצדיק הגדול במעלה מאד מאד בבחינת משה, הוא מוסר נפשו בעד כל ישראל. אפלו בעד הגרוע שבגרועים, אפלו בעד פושעי ישראל, ומשתדל ומתיגע כל ימיו במסירת נפש, ומקבל על עצמו יסורים קשים ומרים כדי לקרב כלם להשם־יתברך, כי הוא הגיע לתכלית הידיעה אשר לא נדע, ודיקא מחמת זה הוא משיג בהשגתו העצומה שהשם־יתברך מקבל תענוג ושעשועים מכל מדרגות התחתונות ביותר, אדרבא כל מה שהדרגא נמוכה ביותר - מקבל ממנה שעשועים יותר ויותר כשעולה לפניו איזה נחת רוח משם, כי זה עקר גדלתו יתברך כשהרחוקים ביותר מתקרבים אליו יתברך, כמו שמבאר במקום אחר (סימן י').

כי הלא לפי גדלת השם־יתברך אין שיך אצלו כלל לקבל נחת רוח ממעשה האדם, אפלו אם היה הצדיק הגדול, רק שבאמת אי אפשר לנו להשיג זאת. ומאחר שבאמת השם־יתברך מקבל תענוג ושעשועים ממעשה בני אדם התחתונים דיקא, כי דיקא בשבילם נברא הכל, כי זה עקר שעשועיו כשמתקשר עלמא תתאה בעלמא עלאה, שזה נעשה על־ידי בן אדם דיקא, על־כן כל מה שהמדרגה יותר נמוכה, כשעולה איזה נחת רוח לפניו יתברך משם - זה עקר שעשועיו ותענוגיו יתברך. ועל־כן 'במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמד' (ברכות לד:), מחמת שהבעלי תשובה הם מרימים מדרגות התחתונות ביותר.

ועל־כן הצדיק הגדול, על־ידי שמראה להגדולים במעלה בחינת דרי מעלה שעדין אינם יודעים כלל ממנו יתברך, על־ידי־זה יכול להראות לדרי מטה הנמוכים ביותר שעדין השם־יתברך אתם ומקבל נחת רוח מהם. ולא ישגיחו על הדעת והסברות של אלו הגדולים בחינת דרי מעלה שאינם רוצים לקרבם, אדרבא, הם מרחקים אותם על־פי דעותיהם וסברותיהם, כי באמת הם אינם יודעים עדין מהשם־יתברך, כי זה הצדיק עלה על כלם, כי הוא בחינת משה, שהוא רבן של כל החכמים וכו' (זהר פנחס רלב.). וכמו שמבאר שם בתחלת התורה הנ"ל (אות ד), כי מי שיודע בידיעת השם־יתברך הוא יודע שעקר תענוגיו ושעשועיו יתברך הוא דיקא כשעולה העבודה של עולם השפל הזה, כי השם־יתברך יש לו שרפים ואופנים וכו', עין שם: