# טז

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/765/64/16/

וזה מבאר ומובן בהתורה הנ"ל, שזאת הבחינה של דרי מעלה ודרי מטה היא בכמה בחינות. כי בכלליות העולמות, נקראים העולמות העליונים וכל צבא מעלה - 'דרי מעלה', והארץ וכל אשר עליה וכל בני האדם - נקראים 'דרי מטה', אבל גם בבני אדם בעצמן יש בהם בחינת דרי מעלה ודרי מטה, כי הצדיקים הגדולים במעלה הם בבחינת דרי מעלה, והקטנים במעלה שהם בדיוטא התחתונה הם בבחינת דרי מטה, כמובן בהתורה הנ"ל. והצדיק הגדול מאד בחינת משה הנ"ל צריך להאיר בכלם ולקשר כלם להשם־יתברך להראות לכל מי שהוא בבחינת דרי מעלה - בחינת מ"ה וכו', דהינו שעדין אינו יודע כלל. ולהפך לדרי מטה - 'מלא כל הארץ כבודו' וכו' כנ"ל.

כי כבר מבאר, שעקר היצר הרע נמשך מהשתלשלות קטרוג המלאכים שאמרו "מה אנוש כי תזכרנו" וכו' כנ"ל. וזה ידוע בדברי אדמו"ר ז"ל (סימן עב), שיש כמה בחינות בהיצר הרע, כי יש מי שהיצר הרע שלו נמוך מאד, שהוא היצר הרע של סתם בני־אדם שהוא מתאוה לתאות רעות, שזה נמשך מעכירת דמים וכו'. ויש יצר הרע גבה יותר וכו'. ויש יצר הרע שהוא מלאך הקדוש וכו'. וכל היצרים רעים כלם נמשכים מדינים וגבורות וכו', שמשם היה קטרוג המלאכים, כי קטרוגם היה נמשך מגבורות ודינים, מ'מלכין קדמאין' (המלכים הקדמונים) שלא נמתקו אז עדין, ומשם נמשך ונשתלשל כל היצרים של כל בני־אדם למטה, כל אחד לפי בחינתו, כי בתחלה מתגרה בהאדם היצר הרע ומסיתו למה שמסיתו לתאות ומדות רעות חס ושלום וכו'. אבל כשמתגבר עליו האדם ומשברו אחר־כך - יש לו יצר הרע אחר ממדרגה גבה יותר, כי 'כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו' (סכה נב.), וכמובא בדברי רבנו עליו השלום, בסימן עב.

ויש גדולים שכבר שברו היצר הרע לגמרי, ואזי מתלבש בהם היצר הרע של בחינת 'דרי מעלה' שהוא בחינת מלאך הקדוש, ואף־על־פי־כן הוא יצר הרע, דהינו שמתלבש בו בחינת קטרוג המלאכים הנ"ל שנמשך מגבורות ודינים כנ"ל, שקטרגו ואמרו: "מה אנוש כי תזכרנו", דהינו שיש לו יצר הרע בענין ההתקרבות להשם־יתברך, כמו שכתב רבנו ז"ל שם בסימן עב, שיש יצר הרע גדול בענין ההתקרבות להשם־יתברך, בחינת "פן יהרסו אל ה' לעלות" וכו' (שמות יט, כא), הינו שמתאוה רק להתקרב להשם־יתברך ולעלות תמיד בעליה לבד בלי הפסק, ואינו רוצה להוריד עצמו כלל למדרגות התחתונות לעבד את ה' בתמימות, ולהגביה ולקרב כל המדרגות התחתונות להשם־יתברך, כי נדמה לו שכבר הוא מקרב להשם־יתברך ויודע בידיעת השם־יתברך, ולפי ידיעתו את גדלת הבורא יתברך - אינו כדאי בעיניו להוריד את עצמו למדרגות התחתונות לקרב המרחקים ביותר.

אבל באמת זה הוא פגם גדול, כי באמת אין שלמות לשום צדיק וגדול כשהוא למעלה לבד ולא למטה כלל, כמבאר שם בהתורה הנ"ל, שעקר שלמות הצדיק שיהיה למעלה ולמטה וכו', שבשביל זה צריכין לעסק בישוב העולם להשאיר השארה אחריו בן ותלמיד שיקבלו ממנו דעתו הקדוש וכו', כמו שמבאר שם (אות ד), עין שם.

על־כן כלם צריכים רבי ומנהיג אפלו הגדולים במעלה, מכל שכן הקטנים. כי הגדולים במעלה בחינת דרי מעלה, צריכין שהמנהיג האמתי ילמד עמהם ויאיר בהם בחינת 'מה', בחינת 'מה חמית מה פשפשת' וכו', להודיע להם שעדין אינם יודעים בידיעתו יתברך כלל ואין הדבר כמו שהם סוברים, שלפי גדלתו יתברך שהם משיגים, איך שיך להעלות אליו נחת רוח ממקומות הנמוכים ביותר. לא כן הוא, כי אדרבא זהו עקר גדלתו שמקבל נחת רוח ממדרגות התחתונות ביותר כי "לגדלתו אין חקר" וכו' כנ"ל. ועל־ידי־זה בעצמו שהגיע הצדיק לבחינת 'מה', בחינת תכלית הידיעה אשר לא נדע, שעל־ידי־זה מראה להגדולים בחינת 'מה חמית' וכו' כנ"ל, על־ידי־זה בעצמו הוא מראה להקטנים בחינת דרי מטה "מלא כל הארץ כבודו", בחינת "הקיצו ורננו שכני עפר", ומחזקם ומקימם שלא יתיאשו, כי השם־יתברך מקבל נחת רוח ושעשועים גם מהם וכו', כמבאר בהתורה הנ"ל וכנ"ל.

נמצא, שגם הצדיקים הגדולים במעלה צריכין לשמר את עצמם מהיצר הרע שלמעלה שהוא גבורות ודינים, שהוא בחינת קטרוג המלאכים, מה אנוש וכו'. ומבחינת יצר הרע זה נמשך כמה וכמה מיני פגמים מי שאינו משברו כראוי, כי כמו שיש אלפי ורבבות בחינות בהיצר הרע של סתם בני־אדם, כי אפלו בין רשעים יש רבי רבבות מדרגות וכן בין הבינונים וכו', כמו כן בהיצר הרע של הגדולים בחינת דרי מעלה בודאי יש בזה אלפים ורבי רבבות מדרגות. כי יש צדיקים גדולים מאד מאד ושברו גם יצר הרע זה רק שפגמו בזה כחוט השערה דק מן הדק, ויש שפגמו מעט יותר אבל אף־על־פי־כן הכל בדקות גדול, ועל־כן נשארו באמת על עמדם ונשארו צדיקים גמורים גדולים במעלה מאד, רק שרבותינו ז"ל חשבו עליהם איזה שגיאה כל שהיא. אבל יש שהיו גדולים במעלה ונפלו לפגמים גדולים על־ידי היצר הרע הנ"ל שיש בענין ההתקרבות וכו' עד שנפלו לגמרי, רחמנא לצלן.

וזה ענין ארבעה שנכנסו לפרדס, שרק רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום (חגיגה יד:). נכנס ויצא דיקא, כי כשם שצריכין לכנס - כך צריכין לצאת בבחינת (זהר ויקהל ריג:): 'זכאה מאן דעיל ונפיק' (אשרי מי שנכנס ויוצא), כי אין שלמות להצדיק שיהיה רק למעלה לבד, רק צריך להיות למעלה ולמטה וכו' כנ"ל. ובן עזאי ובן זומא היו צדיקים נוראים גדולים במעלה מאד, אבל פגמו בענין זה איזה שגיאה כל שהיא. ועל־כן זה הציץ ונפגע וזה הציץ ומת. ולשון 'הציץ' הוא - שהסתכלו יותר מדאי, שזהו בחינת פגם נדב ואביהוא שנאמר בהם (ויקרא טז, א): "בקרבתם לפני ה'" וכו', שרצו להתקרב יותר מדאי ועברו על פן יהרסו וכו', כנ"ל.

וזה שאמרו רבותינו ז"ל (ילקו"ש רמז תקמו) שהפגם של נדב ואביהוא וכן של בן עזאי ובן זומא היה שלא היו נשואים נשים, דהינו שלא רצו להשתדל לעסק בישוב העולם להשאיר דעתם הנורא למטה, כי סברו שצריכין להיות רק למעלה, אבל באמת אינו כן כנ"ל.

ועל־כן מזכירין מיתת נדב ואביהוא ביום הכפורים, כמו שכתוב (ויקרא טז, א): "אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה'" וכו'. כי כל עבודת יום הכפורים הוא להוציא ישראל מעונות ולהמשיך קדשת הבית־המקדש שנכנס בו הכהן הגדול לפני ולפנים יותר מכל השנה כלה, שעקר הקדשה של הבית־המקדש הוא בבחינת התקשרות העולמות שמתקשרין שם, שזהו בחינת בן ותלמיד שהבית־המקדש כלול מהם, כמו שמבאר שם (אות א), שזהו ההפך מפגם נדב ואביהוא שלא השתדלו להשאיר השארה אחריהם בזה העולם וכו', וכנ"ל.

וזה היה פגם המרגלים שפגמו בארץ־ישראל שצריכין לתקן זאת ביום הכפורים ולבקש על זה "סלח נא" וכו', כי על־ידי־זה נחרב הבית־המקדש שבזה תלויים כל החטאים, כמו שמבאר שם. כי המרגלים פגמו בזה מאד מאד עד שנפלו לגמרי, רחמנא לצלן, כי כבר מבאר, שיש בענין זה אלפים ורבבות בחינות לאין קץ, כמו שמצינו בענין ארבעה שנכנסו לפרדס, שבן עזאי ובן זומא אף־על־פי שלא יצאו בשלום כראוי - אבל אף־על־פי־כן נשארו צדיקים גדולים ונוראים מאד, אבל אחר נפל לגמרי רחמנא לצלן, וקצץ בנטיעות ואמר חס ושלום שתי רשיות יש (חגיגה טו.), מחמת שלא השתדל לקשר עלמא תתאה בעלמא עלאה, ועמד על דעתו שנדמה לו שכבר יש לו דעת גדול וראוי לו לידע כל דרכי ה' איך הוא יתברך מקבל נחת ממעשה בני־אדם וכו', ועל־ידי־זה נכנס בקשיות ומבוכות גדולות, עד שבא למקומות שלא היה אפשר לישב לו בשכלו, ועל־ידי־זה נפל למקום שנפל ויצא מקדשתו לגמרי וקצץ בנטיעות. וכל זה מחמת שלא זכה לקבל הארת הצדיק הגדול ממנו שהוא בחינת מ"ה, בחינת 'מה חמית' וכו', שאז יודע שאינו יודע כלל ואי אפשר להבין דרכיו יתברך כלל.

וזה מרמז בדברי רבותינו ז"ל שאמרו שם: "אחר מאי חזא, חזא מט"ט דקיהבי לה רשותא למיתב ולמיכתב זכותא דישראל" וכו' (מה ראה אחר, ראה מלאך מט"ט שנתנו לו רשות לשבת ולכתב את הזכיות של ישראל). ולפי טעותו נדמה לו שאין שיך למעלה לישב ולכתב הזכיות וכו' ועל־ידי־זה קצץ בנטיעות. כי עמד על דעתו, שנדמה לו שכבר יודע בידיעת השם־יתברך, ולא רצה לבטל דעתו ולסמך על אמונה. וזה היה פגם המרגלים שהיו גדולים במעלה והיו גבוהים מבחינת ארץ־ישראל, הינו שעקר בחינת ארץ־ישראל הוא בחינת אמונה, בחינת (תהלים לז, ג): "שכן ארץ ורעה אמונה". ומגדל שלמות האמונה בתכלית שיכולים לזכות בארץ־ישראל, על־ידי־זה יכולים לקשר ולחבר כל העולמות יחד - תחתונים בעליונים. שזה עקר השלמות, שאי אפשר לזכות לזה כי אם על־ידי אמונה שלמה כנ"ל. ועל־כן כל העליות מדרגא לדרגא הוא רק על־ידי ארץ־ישראל, כמו שכתב רבנו במקום אחר (לקוטי מוהר"ן בסימן כ; חיי מוהר"ן סימן טו). כי שם בארץ־ישראל זוכין לאמונה שלמה הנמשכת מבחינת המקיפים הנ"ל מבחינת 'תכלית הידיעה אשר לא נדע', שעל־ידי זאת האמונה בשלמות זוכין לכל העליות שבעולם.

כי הצדיק הגדול במעלה שזכה לקדשת ארץ־ישראל, כל מה שבא לאיזה השגה ומדרגה, אפלו כשזוכה לעליה גדולה, הוא משים עצמו תכף כאינו יודע, וחוזר בכל פעם אל האמונה. כי הוא יודע ומאמין שכפי גדלת השם־יתברך עדין אינו יודע כלל, כי "גבה מעל גבה שומר" וכו' (קהלת ה, ז), כי "לגדלתו אין חקר" (תהלים קיח, כב). ועל־כן אף־על־פי שזכה להשגה גבה ועצומה מאד, אף־על־פי־כן אינו סומך שיעבד את השם־יתברך בחכמות לבד, רק הוא חוזר בכל פעם לעבד את השם־יתברך בתמימות בעבודות פשוטות, ומוריד את עצמו לכל המדרגות התחתונות להעלות נחת רוח לפניו מכלם, כי זה עקר שעשועיו וכו'. וכמו שמובן בהתורה "תקעו אמונה" בסימן ה' (תנינא), שהצדיק מגלגל עצמו בכל מיני רפש וטיט, כדי לעשות נחת רוח לפניו ועושה מעשה עבד פשוט וכו', עין שם. ועל־ידי־זה הוא זוכה לעליות גבוהות יותר ויותר כמבאר שם (אות טו) על פסוק (מלאכי ג, יז): "וחמלתי עליהם כאשר יחמל איש" וכו'. וכן בכל פעם ופעם, אשרי לו.

ובזה פגמו המרגלים, שמחמת שראו בעצמן שיש להם דעת גדול והם גבוהים מבחינת אמונה, כי אמונה היא מדרגה האחרונה, והם כבר באו למדרגות הדעת שגבה יותר - על־כן דברו סרה על ארץ־ישראל, ולא ידעו ולא הבינו שעדין דעתם אינם כלום כפי מה שהיו זוכין אם היו מבטלים דעתם והיו מאמינים לדברי השם־יתברך ולדברי משה רבנו שקדשת ארץ־ישראל גבה מאד, כי מדת האמונה שזוכין בארץ־ישראל, אף־על־פי שהיא מדרגה האחרונה, אף־על־פי־כן על ידה דיקא עולין על כל המדרגות כלן.

כי אמונה היא בבחינת (תהלים קיח, כב): "אבן מאסו הבנים היתה לראש פנה", כידוע (תקוני זהר תקון י', כד:). וכמו שאמר רבנו ז"ל בשיחותיו הקדושות שדבר עמנו אחר התורה של בן ותלמיד הנ"ל, שאמר אז שאמונה היא מדרגה האחרונה, אבל על ידה זוכין לעלות על הכל, ולהגיע לבחינת רצון מפלג וכו' שעולה על הכל, עין שם בסוף ספורי מעשיות שנדפס שם מעט משיחה זאת (שיחות הר"ן סימן לב; חיי מוהר"ן סימן תכה).

וזהו בחינת ארץ־ישראל, שהיו צריכין המרגלים לסלק שם דעתם ולקשר את עצמם לבחינת אמונה, שהיא בחינת ארץ־ישראל, ועל־ידי־זה היו זוכים לדעת גבה מאד, אבל הם לא רצו לסלק דעתם ולא רצו להוריד עצמן לבחינת אמונה, ועל־ידי־זה נכנסו לכפירות ומאסו בארץ־ישראל וגרמו בכיה לדורות, כי על־ידי־זה נחרב הבית־המקדש שבזה תלויים כל החטאים, כנ"ל: