# יח

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/765/64/18/

נמצא, שעקר פגם המרגלים הוא שפגמו בבחינת כל הנ"ל, בבחינת ההתקשרות שצריכין לקשר תחתונים ועליונים יחד, שזה זוכין בארץ־ישראל דיקא וכנ"ל. ועתה מקשר היטב היטב התורה הנ"ל, מה שצריכין ביום הכפורים לתקן חטא המרגלים דיקא, שבזה תלויים כל החטאים וכו'. ועל־ידי־זה ממשיכין קדשת הבית־המקדש שכלול מכל התקונים הנ"ל, שהם בחינת הארת בן ותלמיד וכו'. כי פגם המרגלים שפגמו בארץ־ישראל הוא ההפך ממש מכל התקונים הנ"ל, שנעשין על־ידי הארת בן ותלמיד, שעל־ידי־זה מתקשרים כל העולמות יחד, שזה עקר שעשועיו יתברך וכו' וכנ"ל, והם פגמו בכל זה כנ"ל.

וזה שמובא, שפגם המרגלים היה על־ידי גסות, כמו שאיתא בזהר (שלח קנח.), שהיו כלם זכאים, אבל נטלו עיטא בישא, אמרי, אי יעלון ישראל לארעא - נעבר מינן מלמהוי רישא, וימני משה רישא אחרנין, דהא במדברא זכין למהוי רישא, אבל בארעא לא נזכי וכו', הינו כי מובן שם בהתורה הנ"ל בסופה, שכל הבחינה הנ"ל, דהינו להאיר ולקשר עליונים ותחתונים, זה זוכה הצדיק הגדול על־ידי גדל ענותנותו, שזוכה לענוה של משה, שאמר (שמות טז, ז) ונחנו 'מה'. ועל־ידי־זה זוכה לבחינת המקיפים הנ"ל, שהם בחינת מ"ה רב טובך וכו'. ומגדל ענותנותו, הוא מוריד את עצמו לכל המדרגות התחתונות, ומעלה ומקשר כלם להשם־יתברך וכו'. כמו שהזכיר שם בסוף התורה, כי משה היה ענו, ו'ענוה גדולה מכלם' (עבודה זרה כ.), עין שם. מובן שם שהכל תלוי בענוה, כי באמת העקר הוא הענוה - שמשים עצמו כאין כאלו אינו יודע כלל, כי מבטל את עצמו בתכלית הבטול, ועל־ידי־זה אינו עומד על דעתו כלל ומקשר כלם להשם־יתברך.

והמרגלים פגמו בזה, שהיו יראים שלא יעבירו מהם הראשות שלהם, כי הבינו ששם בארץ־ישראל צריכין להשיג מחין אחרים עד שיוכלו להעלות כל הנופלים להשם־יתברך. והם ראו בעצמן, שאי אפשר להם להגיע לזה כי אינם רוצים להוריד עצמן כל כך וכו' וכנ"ל, על־כן היו מתיראים שלא יעבירו מהם הראשות. ועל־ידי־זה נטלו עיטא בישא ודברו סרה על ארץ־ישראל וגרמו מה שגרמו, ובאמת היו צריכין לבטל עצמן ולהפקיר הראשות שלהם. וגם אם היו מבטלין עצמן באמת והיו מסלקין דעתם, והיו מתחזקין באמונה לבד, היו יכולים לזכות לקדשת ארץ־ישראל ולזכות אחר־כך להעלות ולקשר הכל להשם־יתברך גדולים וקטנים כנ"ל, ואז היו ראשים באמת יותר ויותר מבתחלה. ועל־ידי הפגם שלהם שפגמו בכל זה ולא רצו לבטל דעתם לגבי משה רבנו, ולהמשיך על עצמן הענוה של משה וכו'. על־ידי־זה אבדו הכל וגרמו מה שגרמו, כי ענוה ואמונה תלויים זה בזה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סוטה ד:): 'כל המתגאה כאלו עובד עבודה זרה'. נמצא שגאות היא בחינת כפירות ועבודה זרה, ולהפך ענוה היא בחינת אמונה, שעל־ידי־זה עקר ההתקשרות עלמא תתאה בעלמא עלאה, שזה עקר השלמות שזוכין לזה בארץ־ישראל כנ"ל: