# כה

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/765/64/25/

והכלל, כי השתי צפרים שנתעו זה מזה, הם מרמזים על גלות השכינה, שעל זה נאמר (משלי כז, ח): "כצפור נודדת מן קנה" - שהיא השכינה, "כן איש נודד ממקומו", שהוא קדשא־בריך־הוא, כמובא בתקוני זהר (א: ובתקון ו, כא:). כי בזמן שבית־המקדש היה קים על מכונו, היו שני הכרובים פנים בפנים, ואחר החרבן היו בהחזרת פנים וכו' (בבא בתרא צט.). והשכינה היא כנסת ישראל, דהינו שכינת אלקותו השוכן בתוך כל אחד מישראל שצריכין לחברו וליחדו בקשר אמיץ לשרשו להשם־יתברך שהוא מרומם על הכל. ובעונותינו בגלות כלנו כצאן תעינו, בחינת (תהלים קיט, קעו) "תעיתי כשה אבד", שנתעינו מן הדרך, עד שאין אנו יכולין לשוב לדרך הישר למצא את דודנו הוא השם־יתברך. ואנו מבקשין את שאהבה נפשנו ואין יכולין למצאו בבחינת (שיר השירים ג, א) "על משכבי בלילות" דהינו בגלות, "בקשתי את שאהבה נפשי בקשתיו ולא מצאתיו", כי כבר נתעינו כל כך עד שאין אנו שומעין את הקול, ואפלו כששומעין לפעמים אין אנו מכירין את הקול. וכמו שמבאר (סימן רו) על פסוק (תהלים קיט, רעו): "תעיתי", עין שם. וכן השם־יתברך כביכול אינו יכול לקרב את עצמו אלינו, כי עונותינו מבדילים בינינו ובינו. וכמו שכתוב (ישעיה נט, ב): "כי אם עונותיכם היו מבדילים" וכו'.

והצדיק צריך לקרב ולחבר קדשא־בריך־הוא ושכינתיה - לקרב כנסת ישראל להשם־יתברך, ואי אפשר לקרבם כי אם על־ידי השלכת קולות, שצריך להשליך הקול של ה' יתברך לכנסת ישראל לכל מקום שהם. וזה בחינת מה שמלביש את התורה בספורי מעשיות, שזהו בחינת השלכת קול השם־יתברך לכנסת ישראל, כי כאן במקומו אין נשמע קול התורה והכרוז הגדול כלל, כי נדמה שמספר איזה מעשה בעלמא, אבל שם כשמגיע למי שצריכין - הוא שומע קול כרוז התורה היטב על־ידי המעשה הזאת. נמצא שהוא בחינת השלכת קול השם־יתברך שהוא קול התורה לכנסת ישראל. וכן להפך, צריך להשליך קול תפלות של כנסת ישראל להשם־יתברך. וזה בחינת מה שהצדיק מלביש התפלה בספורי מעשיות, כי מגדל הקטרוגים אי אפשר להעלות התפלה כפשוטו והוא צריך להלביש התפלה בספורי מעשיות, ואזי במקומו שמוציא הקול אין שומעין הקול כלל, כי נדמה שמספר מעשה בעלמא, אבל למעלה במקומו שומע ה' יתברך על־ידי־זה קול תפלת עמו ישראל ברחמים, שהוא קול כנסת ישראל שנשלך אליו יתברך על־ידי הצדיק, כנ"ל:

והצדיק צריך שידע לעשות כל מיני קולות שבעולם, כי צריך להעלות את קול צעקתו של כל אחד, ולהפך, להשליך קול כרוז לכל אחד ואחד לפי מקומו ושעתו לכל מקום שהוא, וצריך להשליך לו קול כזה, שהוא יוכל לשמעו ולהתעורר על ידו.

וכל זה הוא בחינת קול השופר שתוקעין בראש השנה שהוא יום הזכרון, ועקר הזכרון על־ידי השופר, כמו שכתוב (ויקרא כג, כד): "זכרון תרועה". כי השופר כלול מכל הקולות שבעולם מעלא לתתא ומתתא לעלא, כמרמז בזהר הקדוש (יתרו פא:): "אתר דקלא נפיק מנה אקרי שופר" וכו'. וכן בזהר פרשת אמר (צט:) מבאר: "ועל דא בעינן לזמנא שופר ולכונא ביה, דביה כלילן קליה" וכו' (ועל כן צריך להזמין את השופר ולכון בו, שבו כלול הקול):

וזה שאיתא (הלכות תשובה להרמב"ם פרק ג', הלכה ד), ששופר הוא להזכיר את ישראל לעוררם לתשובה, בבחינת "עורו ישנים מתרדמתכם" וכו', בחינת (עמוס ג, ו): "היתקע שופר" וכו'. וכן איתא, ששופר הוא כדי להזכיר אותו יתברך שירחם עלינו, כמבאר בדברי רבותינו ז"ל כמה פעמים (ראש השנה טז.), ששופר הוא כדי שיזכר לנו עקדת יצחק ושיעורר רחמיו, כמו שאיתא (זהר חלק א' קצ.; רנד.): "ויהיב להון עיטא לאתערי רחמי" (ונותן להם עצה לעורר רחמים). ובמה, בשופר. כי באמת שופר כלול משניהם, משני הקולות של בחינת שני הצפרים הנ"ל, שהם בחינת מעלא לתתא ומתתא לעלא - להשליך קולו יתברך לכנסת ישראל להזכירם שישובו אליו מכל מקום שהם, ולהפך, להשליך קול כנסת ישראל אליו יתברך לעורר רחמיו ולהזכירו זכות אבותינו שישוב אלינו. כי קול השופר הוא בחינת קול שני הצפרים הנ"ל, שהם בחינת שני הכרובים שהיו על הארון שמשם יוצא קול הנבואה, כמו שכתוב (במדבר ז, פט): "וישמע את הקול וכו' מבין שני הכרבים". וקול הנבואה הוא בחינת קול השופר בבחינת (ישעיה נח, א): "כשופר הרם קולך", וכתיב (הושע ח, א): "אל חכך שפר".

וזה בחינת (שמות יט, יט): קול השפר הולך וחזק מאד, משה ידבר והאלקים יעננו בקול. ופרש רש"י, כשהיה משה מדבר, היה הקדוש־ברוך־הוא מסיעו לתת בו כח להיות קולו מגביר ונשמע וכו'. כי משה הוא בחינת הצדיק הנ"ל, שמשליך קולו לכל אחד מישראל לכל מקום שהוא, והשם־יתברך מסיע לו על־ידי־זה שיהיה נשמע קולו למרחקים לכל אחד ואחד, שזהו בחינת קול השופר, בחינת ויהי קול השפר הולך וחזק וכו'. וזהו הולך וחזק מאד, מאד - זה סטרא דמותא (בראשית רבה ט, י), שאפלו המנחים בסטרא דמותא חס ושלום שהוא הסטרא אחרא, הוא מחזק ומחיה אותם ומעוררם ומקיצם להשם־יתברך, כי הוא משליך קולו למרחקים עד שמגיע קולו לכל אחד ואחד אפלו אם הוא במקום שהוא, כי הקדוש־ברוך־הוא מסיעו על זאת שיהיה קולו נשמע למרחוק, בבחינת משה ידבר והאלקים יעננו בקול, כנ"ל:

כי בחינת השלכת קולות נמשך משם מבין שני הכרובים, שהם שני הצפרים שמשם הנבואה, בבחינת מה שאמרו רבותינו ז"ל (מדרש שמואל פרק ט) על שמואל הנביא (שמואל־א' ג, ג): ושמואל שכב וכו'. ומובא בפרוש רש"י שם, זהו שאמר (איוב לז, ה): "ירעם אל בקולו נפלאות" וכו', עין שם בדברינו במקום שנרשם ענין זה (להלן אות לו). וצריך לסדר הכל כסדר, ואז תראה איזה רמזים במעשה הנוראה הנ"ל. והכלב שהיה מגרר עצמו בשלג אחר הצדה, אפשר מרמז על ענין (בראשית כז, ל): "ועשו אחיו בא מצדו", שנאמר על ענין ראש השנה, כמו שאיתא בזהר הקדוש (אמור ק.), עין שם והבן: