# ט

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/765/65/9/

וזהו (ישעיה נב, ג): "חנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו", כי אם מסטרא דזהב, כמו שאיתא בכונות פסח בפרי־עץ־חיים (חג המצות, פרק ז), עין שם. כסף זה בחינת עשירות, שזוכין על־ידי ספורי מעשיות של "בקרב שנים" שהם בחינת שבעים פנים, שהם בחינת שבעת ימי הבנין שמתחילין מחסד, בחינת כסף, וכל אחד כלול מעשר הם שבעים. אבל זהב הוא בבחינת בינה, שהיא בחינת שרש כל השבעים פנים, בחינת ספורי מעשיות של שנים קדמוניות שהם מבינה ולמעלה. ועקר הגאלה ממצרים ומכל הגליות - הכל משם, כי 'מסטרא דיובלא נפקו' (זהר יתרו פג:), אך גאלה הראשונה ממצרים היה שם רק איזה הארה בעלמא מבחינת ספורי מעשיות הגבוהים הנ"ל, שהם בחינת זהב, אבל לעתיד תהיה עקר הגאלה משם. ועל־כן נזכה אז לעשירות עצום מאד כפלי כפלים מהעשירות שזכו ביציאת מצרים כמבאר בכמה פסוקים, כי העשירות של יציאת מצרים בחינת הרכוש גדול הכל נחשב כמו כסף לגבי זהב כנגד העשירות של הגאלה האחרונה, כי אז נזכה לכל הון דעלמא כדי לקבל על־ידי־זה ההתבוננות הנ"ל:

וזה בחינת (שיר השירים א, יא): "תורי זהב נעשה לך עם נקדות הכסף" שנאמר על בזת הים שהיה בשביעי של פסח (שיר השירים רבה א, א), ואז אחר־כך התר החמץ, כי בגמר הגאלה של מצרים שהוא בשעת קריעת־ים־סוף אז נמשך עליהם בחינת הארה יתרה מבחינת ספורי מעשיות הגבוהים הנ"ל, שמשם העשירות גדול ביותר בבחינת חשיבות זהב על הכסף. וזה מחמת שכבר היה התעוררות יותר על־ידי שכבר יצאו, והתחילו בחינת ימי הספירה שהם עקר בחינת אתערותא דלתתא שמעוררין עצמן לקבלת התורה. ועל־כן נקרא בזת הים כנגד הרכוש של יציאת מצרים בבחינת "תורי זהב" וכו'. אבל עקר זה הענין בשלמות יהיה נגמר רק בסוף הגאלה האחרונה שיתקים על־ידי זה "תחת הנחשת אביא זהב" וכו' (ישעיה ס, יז).

וזה בחינת התר החמץ אחר שביעי של פסח, שנמשך מבחינת שתי הלחם של שבועות שנאמר בהם (ויקרא כג, יז): "חמץ תאפינה", שמרמזים על גאלה האחרונה וכמובא מזה במקום אחר (בהלכות פקדון הלכה ד, אות יא). כי בשבועות שכבר זכינו לקבלת התורה שנתגלו השבעים פנים לתורה שהיו נעלמים בבחינת הספורי מעשיות של "בקרב שנים", על־כן עתה יש בחינת אתערותא דלתתא יותר, ויכולים להמשיך יותר הארה מספורי מעשיות הגבוהים הנ"ל, שעל ידם תהיה הגאלה האחרונה, שאז יתקים (ישעיה נב, יב): "כי לא בחפזון תצאו", שמחמת זה שתי הלחם הם מחמץ, כי עקר אסור חמץ הוא מחמת החפזון, כמבאר בתורה. כמו שכתוב (שמות יב, לט): "ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עגת מצות כי לא חמץ כי גרשו ממצרים" וכו'. אבל בבחינת גאלה האחרונה נאמר: "כי לא בחפזון תצאו". ועל־כן בשבועות שנמשך הארה משם, נאמר "חמץ תאפינה" וכו', ומשם התר החמץ אחר שביעי של פסח וכנ"ל.

ומחמת זה מאן משה בשליחותו, מחמת שידע שיחטאו אחר־כך ויהיה נחרב הבית־המקדש פעמים, כי ידע שבהכרח לגמר הגאלה על־ידי בחינת "ורב חסד" הנ"ל, שהם בחינת ספורי מעשיות הגבוהים של שנים קדמוניות, אבל השם־יתברך הכריחו לילך, כי אי אפשר להתחיל מהם וכנ"ל, כי צריכין תחלה לקבל התורה על־ידי מעט ההתעוררות שהיה להם אז, ואחר־כך על־ידי התורה יזכו להתעוררות יותר, ואף־על־פי שיחטאו כמו שיחטאו אחר־כך, יש תקוה אחר כך, כי מאחר שכבר נמצאת התורה בעולם, ואפלו פושעי ישראל מלאים מצות כרמון (ברכות נז.), ומכל שכן הכשרים והצדיקים, על־כן יוכלו גדולי הצדיקים להמשיך בחינת ספורי מעשיות של שנים קדמוניות, שהם בחינת הדרת פנים, שעל־ידי־זה יעוררו מהשנה כל הנופלים שבעולם עד שתהיה גאלה שלמה שאין אחריה גלות, וכנ"ל: