# ג

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/766/62/3/

והענין כי עקר תקון האכילה שתהיה בקדשה הוא על־ידי הבושה שהיא בחינת תשובה, שעל ידה זוכין לחיים נצחיים, דהינו שהשפלות נחיה וזוכין לשפלות כי עקר התכלית הוא השפלות, כי עקר התכלית הוא להכיר הבורא יתברך, ואי אפשר לדעת אותו יתברך שזהו עקר החיים הנצחיים כי אם על־ידי השפלות, ועל־כן לעתיד שיחיו חיים נצחיים, ויכירו וידעו אותו יתברך, שזהו עקר שעשוע עולם הבא, על־כן עקר החיים הנצחיים יהיה רק להשפלות כנ"ל, כי אי אפשר להשיגו יתברך ולדעת אותו יתברך, כי אם כשזוכה להיות בבחינת 'אין' ממש בתכלית השפלות באמת. והנה כשהאדם אוכל על־ידי האכילה - נתגדל החמר והישות, וכשנתגדל ונתרבה החמר והישות, אזי יכול חס ושלום להתעלם ולהתמעט אצלו בחינת האין שהיא בחינת שפלות. וזה שחששה התורה (דברים ח, יד): פן תאכל ושבעת וכו' ורם לבבך ושכחת את ה' וכו', כי על־ידי האכילה נתגדל החמר והישות, שמזה יכול לבוא לידי גאוה ורום לבב, שהיא בחינת ישות הפך בחינת אין ושפלות, ועל ידי הרום לבב יכול לשכוח אותו יתברך, כי אי אפשר לידע ממנו יתברך כי אם על־ידי שפלות, בחינת אין כנ"ל. וזהו פן תאכל ושבעת ורם לבבך ושכחת וכו', כנ"ל.

ואכילה כזו זה בחינת "עץ הדעת טוב ורע" שפגם בו אדם הראשון שנאמר בו (בראשית ב, יז): ביום אכלך ממנו מות תמות. כי על־ידי אכילה כזו, שעל ידה בא גסות ורום לבב, שעל ידה שוכחין אותו יתברך כנ"ל, זה בחינת מיתה חס ושלום, הפך חיים נצחיים. כי עקר החיים נצחיים של לעתיד הוא לדעת אותו יתברך, שזה החיים הוא רק להשפלות כנ"ל, אבל על־ידי גסות אי אפשר לידע ממנו יתברך שזהו בחינת מיתה, מאחר שאין יודע מחי החיים יתברך. ועל־כן צריכין לאכל בקדשה, באפן שעל־ידי האכילה יזכה לשפלות, שזהו עקר החיים, כנ"ל.

ואכילה כזו היא על־ידי בושה, על־ידי שזוכין לבושה על־ידי התורה הנ"ל, שעל־ידי־זה זוכין לאכל עם בושה, כי מתבישין אפלו להושיט המאכל לפיו, וכשאוכלין בבושה שהיא בחינת תשובה, שעל ידה זוכין לחיים נצחיים בחינת שפלות, נמצא, שנמשך על־ידי אכילה זו בחינת שפלות יותר.

וזה בחינת אכילת הצדיק, בחינת (משלי יג, כה): "צדיק אכל לשבע נפשו". כי באמת עקר האכילה הוא בשביל החיים, כי עקר החיים של האדם הוא על־ידי האכילה. אבל כשאוכל בגשמיות בלי בושה, שאזי נתגדל החמר והישות ובא לגסות הרוח, ושוכח אותו יתברך חס ושלום כנ"ל, אזי אדרבא, הוא מת חס ושלום על־ידי אכילתו, בחינת כי ביום אכלך ממנו מות תמות כנ"ל, [כי עקר החיים הוא רק השפלות כנ"ל], ואזי הוא בחינת (ברכות יח:): 'רשעים בחייהם קרויים מתים', כי עקר החיים הוא רק לדעת אותו יתברך, שזהו רק על־ידי שפלות כנ"ל.

ועל־כן עקר תקון האכילה דקדשה הוא על־ידי בושה, שהיא בחינת תשובה, בחינת חיים נצחיים של עולם הבא, בחינת שפלות, וכשאוכל בבחינה זו, בבחינת בושה - שמתביש בעצמו להושיט המאכל לפיו, אזי על־ידי אכילה כזו נתוסף לו חיים באמת, בחינת חיים נצחיים, שזהו עקר החיים דהינו בחינת שפלות כנ"ל. ועקר הבושה שבה תלוי תקון האכילה דקדשה היא באה על־ידי באורי התורה, שזוכין על־ידי התנוצצות המחין שמקבלין מהסתכלות של הצדיק כמבאר שם, וזה בא על־ידי שמירת הברית וכו' עין שם.

וזהו בחינת פגם אכילת "עץ הדעת טוב ורע" דהינו בחינת האכילה שאינה נמשכת מבאורי התורה שבאים ממחין זכים וכו' כנ"ל, שעל־ידי אכילה כזו זוכין לחיים נצחיים וכו' על־ידי הבושה וכו' כנ"ל. אבל בחינת אכילת "עץ הדעת טוב ורע" הוא בחינת האכילה שנמשכים ממחין מבלבלים שבאים מפגם הברית, שעל־ידי־זה נסתלק הבושה, כי פגם הברית היא פגם הבושה, כי 'אין בשת אלא במקום עריין' (תקוני זהר תקון נח, צב:). וכשפוגם בברית הוא מסלק הבושה מעל פניו, והאכילה, שהיא חס ושלום בבחינת אכילת "עץ הדעת טוב ורע", הוא בחינה שאוכל בלי בושה שזאת האכילה נמשכת ממחין מבלבלים, בחינת עץ הדעת טוב ורע, שהם הפך באורי התורה הנ"ל וכו' כנ"ל. ועל־כן נאמר באכילה זו "כי ביום אכלך ממנו וכו', הפך חיים אמתיים חיים נצחיים כנ"ל: