# יב

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/766/64/12/

ועל־כן מסככין בפסלת דיקא. כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סכה יב.): 'בפסלת גרן ויקב הכתוב מדבר', בזה מראה לנו השם־יתברך, שהוא דן אותנו לכף זכות לפי מקומו של כל אחד כנ"ל, כי הפסלת של התבואה - זה בחינת מקום התבואה, למשל, חטה הגדלה מן הארץ, אנו רואין שאין החטה בעצמה יוצאה כהויתה מן הארץ. רק בתחלה יוצא הקש והשבלת שהוא פסלת התבואה, ומן הקש יוצא החטה, וכל חיות ויניקת החטה הוא דרך השבלת והקש. וכן פרות הגדלים על האילן, שאין יוצא מן הקרקע כי אם העץ של האילן שהוא עץ גמור, וממנו יוצאין ענפים ומהענפים שרביטין ועלים שהם גם כן עץ ופסלת גמור, ומהם דיקא גדל הפרי, וכל יניקתו וחיותו דרך השרביטין והענפים והאילן שהם עץ גמור. נמצא, שכל מקום הפרי וחיותו וגדולו הוא דרך הפסלת. וכן האדם נוצר מטפה סרוחה, וגדל במעי אמו, ויונק כל חיותו דרך הטבור שמקשר בו באמו, ודיקא על־ידי מקומות אלו נמשך עליו החיות והנשמה ממקור העליון והנורא, ממקום שנחצבו משם נשמות ישראל דלית מחשבה תפיסא תמן כלל, וזה באמת נפלאות תמים דעים, כמו שכתוב (תהלים קלט, יד): "אודך על כי נוראות נפליתי נפלאים מעשיך" וכו'.

כי השם־יתברך ברא כל הדברים בבחינת קלפה ופרי, והקלפה קודמת לפרי, כידוע וכנראה בחוש (לקוטי תורה, פרשת וישלח). והקלפה היא מקום הפרי, כי כל הפרות והתבואות - מקומם בהקלפות שלהם שהם הפסלת, כנראה בחוש וכנ"ל. וזה מחמת הסיגים והפסלת של מלכין קדמאין וכו', שנמשך מהדין של תחלת הצמצום, שהוא עקר המקום של כל העולם. כי כשעלה ברצונו יתברך לברא את העולם - לא היה מקום לבריאה, וצמצם האור לצדדין שהוא שרש הדין, ועל־ידי־זה נתהוה מקום לבריאה, ולשם המשיך אור האין־סוף בדרך קו, ועל־ידי־זה נתהוו כל העולמות וכו', כמבאר כל זה בעץ חיים בתחלתו, ומובא בדברינו כמה פעמים (סימנים מט, סד). נמצא, שקדם התהוות הבריאה הכרח שיהיה צמצום והוא מקום הבריאה. וכמו כן בכל הדברים שבעולם קדם שבאין לעולם יש בחינה זאת, שההכרח שיהיה איזה בחינת צמצום קדם שנמשך האור והחיות של אותו הדבר, שעל־ידי־זה הוא נברא ויוצא לעולם, ומחמת שהצמצום הוא שרש הדין, שמשם עקר אחיזת הסטרא אחרא והקלפות. ועל־כן היה צריך אדם הראשון לברר הכל על־ידי תפלתו, והוא פגם בזה על־ידי חטא "עץ הדעת טוב ורע" - מאז נתקללה האדמה ונגזר עליו (בראשית ג, יח-יט): "ואכלת את עשב השדה בזעת אפך תאכל לחם". דהינו שכל הדברים יצאו מלבשים בפסלת וקלפות, והקלפה קדמה לפרי תמיד.

וזה כל עבודתנו כל ימינו - לברר כל הדברים מהקלפות והפסלת שקדמו להם, ומחמת שהקלפה נתאחזה בהפרי מאד וקדמה לה, על־כן באמת קשה הברור מאד, ומחמת זה רבים נכשלים בזה העולם ונופלים למקום שנופלים רחמנא לצלן, רק הצדיקים האמתיים גבורי כח שהם מתגברים על יצרם - הם מבררים הכל. ולא זו אף זו, שהם בתקף צדקתם מעוררים רחמי השם־יתברך עלינו שיחוס עלינו ולא ידון אותנו כמעשינו, רק יסתכל על מקומנו - על מקום של כל אחד ואחד, דרך איזה מקומות הוא נמשך לזה העולם, כי המקום של כל אחד הוא בחינת הקלפה והפסלת שקדמה לפרי כנ"ל, ועל־ידי־זה הוא מרחם עלינו ודן אותנו לכף זכות כנ"ל.

וזה שכתוב (בראשית ח, כא): "ולא אסף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי כי יצר לב האדם רע מנעריו". ודרשו רבותינו ז"ל (בראשית רבה לד, י): 'משננער לצאת ממעי אמו'. משננער לצאת ממעי אמו דיקא, הינו כי מקומו גרם לו לחטא, מחמת שיצא ממקום מטנף כזה. וכמו שאמר דוד: "הן בעוון חוללתי ובחטא יחמתני אמי" (תהלים נא, ז).

וזה שמסככין בפסלת דיקא, כי הפסלת הוא בחינת מקום של כל אחד, שעל־ידי־זה הוא דן אותנו לכף זכות בחסד גדול לפי מקומו של כל אחד, כי הוא יתברך 'מקומו של עולם', שכל זה הוא בחינת סכה כנ"ל. ואזי כשהשם־יתברך דן אותנו לכף זכות על־ידי מקומו של כל אחד, שהוא הפסלת שגרם לו לחטא, נמצא שנתהפכין העונות לזכיות. וזה בחינת ירידה תכלית העליה, כי דיקא על־ידי הקלפה והפסלת שקדמה לפרי, שמשם כל העונות רחמנא לצלן, על־ידי־זה דיקא הוא יתברך מרחם עלינו ודן אותנו לכף זכות כנ"ל, על־כן נעשה מהפסלת דיקא סכך קדוש שהוא עקר הסכה, כי עקר הסכה לזכות לדון אותנו בבחינת 'מקומו של עולם', בבחינת כסא הכבוד, אם כל חי, זה נעשה על־ידי הפסלת דיקא, שהיא הקלפה הקודמת לפרי, שהיא בחינת מקום כל אחד, על־ידי שהוא יתברך מסתכל על מקום כל אחד ודן אותנו לכף זכות ומהפך העונות לזכיות, וכנ"ל: