# טז

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/766/64/16/

וזהו בחינת הושענא רבה, שאז הוא גמר החותם (פרי עץ חיים ראש השנה פרק ה), ואז הוא גמר התקון שהתחלנו בראש השנה. הינו שבראש השנה רחם עלינו השם־יתברך, ודן אותנו לכף זכות, לפי מקומנו, כי הוא יודע יצרו של כל אחד לפי מקומו, כי הוא יתברך 'מקומו של עולם' כנ"ל. ועל־ידי־זה הכניס אותנו באמת לכף זכות והכניס בנו דרך לתשובה, דהינו לצעק להשם־יתברך מעמקא דלבא בחינת (תהלים קל, א): 'ממעמקים קראתיך ה'' שמתחילין בראש השנה וכנ"ל. ועכשו בהושענא רבה בסוף סכות, אנו זוכין כל ישראל לבחינה זאת, לקים (אבות ב, ד): 'אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו', רק לדון את הכל לכף זכות, ולקים (שם ב, ג): 'אל תהי בז לכל אדם' - יהיה מי שיהיה, כי בסכות זכינו כלנו לישב בסכה, שהיא בחינת כסא הכבוד - 'מקומו של עולם', ועל־ידי־זה האיר עלינו, על כל אחד מישראל, הארה מבחינת 'מקומו של עולם' - לידע לדון את הכל לכף זכות, אפלו פושעי ישראל הגרוע שבגרועים, עד שנזכה להכניס כלם לכף זכות, ולהאיר בהם ההארה של ראש השנה, דהינו שתמיד ימצאו פתח ודרך לתשובה בכל מקום שהם בכל עת וזמן.

ועקר הפתח והדרך הוא - לצעק תמיד מעמקא דלבא להשם־יתברך, יהיה איך שיהיה. ולא יתיאש עצמו מן הצעקה לעולם, כאשר הזהירנו על זה אדמו"ר ז"ל פעמים אין מספר, בכמה וכמה מיני לשונות.

וזה בחינת מה שמרבין לצעק בהושענא רבה כמה וכמה פעמים: 'הושענא' 'הושענא' וכו', וכן נעורין כל הלילה וגומרין כל ספר תהלים, שהוא מלא צעקות וזעקות ושועות ותחנות ובקשות ותפלות להשם־יתברך, בכמה וכמה מיני לשונות ומליצות קדושות הנאמרות ברוח הקדש הכוללים כל באי עולם, עד אשר לא נמצא שום רשע ובעל עברה בעולם, שלא יוכל למצא את עצמו בספר תהלים, הכולל כל באי עולם בכל הדורות ובכל המדרגות שבעולם מראש ועד סוף, עד תכלית הירידה שאין ירידה אחריו רחמנא לצלן, לכלם הוא מעורר בצעקותיו ותפלותיו לשוב להשם־יתברך, וכמו שמבאר אדמו"ר ז"ל (בלקוטי תנינא בסימן עג) שתהלים מסגל לתשובה. ובהושענא רבה, שאז הוא סוף ימי הסכות, ואז הוא בחינת דוד כידוע, על־כן אנו ממשיכין תקון הנפלא הזה - שיזכה כל אחד מישראל על־ידי קדשת ראש השנה ויום הכפורים, ועל־ידי שקים מצות סכה וארבעה מינים, שכלם הם בבחינת כסא הכבוד - 'מקומו של עולם', בחינת "כרסי"ה שביבין די נור" וכו' כנ"ל, שעל־ידי־זה נזכה לדון את הכל לכף זכות ולהכניס דרכי התשובה בכל אחד מישראל, דהינו לומר תהלים ולצעק להשם־יתברך תמיד, יהיה איך שיהיה.

וכמו כן צריכין לדון גם את עצמו לכף זכות, אף־על־פי שהוא יודע מכאובי נפשו ורבוי פשעיו כי עצמו מספר וכו' רחמנא לצלן, אף־על־פי־כן צריך לקים גם בעצמו 'אל תדין עד שתגיע למקומך', כמו שצריכין לקים בחברו 'אל תדין' וכו' כנ"ל. כי בודאי גם מקום עצמו אינו יודע, כי בודאי אינו יודע מאיזה מקום נמשך, וכל מה שעברו עליו בכל הגלגולים, ומאיזה מקום נמשכין עליו היצרין רעים והמחשבות רעות שלו וכו' וכו', על־כן אסור ליאש את עצמו לעולם, כאשר הזהירנו אדמו"ר ז"ל, כמה פעמים בלי שעור.

כי צריכין לקים גם בעצמו 'אל תהי בז לכל אדם' - שלא לעבר על אסור שפיכות דמים חס ושלום, כמבאר שם בהתורה הנ"ל, שהאסור 'אל תהי בז לכל אדם' הוא אסור שפיכות דמים, עין שם. על־כן גם לבזות את עצמו ביותר עד שיוכל לפל על־ידי־זה חס ושלום, הוא בודאי אסור חמור, כי הוא אסור שפיכות דמים שאסור גם בעצמו, כמו שכתוב (בראשית ט, ו-ח): "שפך דם האדם" וכו', "ואך את דמכם לנפשתיכם". ודרשו רבותינו ז"ל, ומובא בפרוש רש"י: 'לרבות השופך דם עצמו'. כי צריכין לדון את עצמו לכף זכות, כמבאר בהתורה 'אזמרה לאלקי בעודי' (בסימן רפב), כי מי יודע את מקומו? והעקר שלא יתיאש את עצמו מן הצעקה לעולם, שזהו בחינת הושענא רבה, שזוכין לזה על־ידי שנכנסנו לסכה, שזכינו כלנו בני ישראל לבחינת 'מקומו של עולם', שעל־ידי־זה זוכין לדון את הכל לכף זכות אפלו את עצמו וכנ"ל.

וזהו בחינת: בההוא יומא "וישב יצחק ויחפר את בארת המים" וכו' (בראשית כו, יח), דהינו שבראש השנה היה בחינת חפירות בארות מים, ועכשו בהושענא רבה חוזרין וחופרין הבארות מים, כמבאר בזהר הקדוש (צו דף לב). הינו כי בארות מים זה בחינת קולות וצעקות להשם־יתברך, בחינת (איכה ב, יט): "שפכי כמים לבך נכח פני ה'", בחינת שבעה קולות שאמר דוד על המים שנמשכין ביום זה כמובא, הינו שכל התקונים שגומרים ביום זה - הוא בחינת קולות לצעק ולהתחנן לפני השם־יתברך תמיד מעמק הלב, בבחינת "שפכי כמים לבך נכח פני ה'", שזהו בחינת ספר תהלים שגומרין אז, שעל־ידי־זה נזכה כלנו לשוב אליו יתברך כנ"ל. ועל־כן עוסקין אז עם ערבי נחל שמרמז על פושעי ישראל, כמובא (ויקרא רבה ל, יב) - לקים 'אל תהיה בז לכל אדם', כי 'אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו', שזה עקר התקון שהתחיל בראש השנה ונגמר בהושענא רבה, כנ"ל.

וזה בחינת משנה תורה שאומרים אז בליל הושענא רבה, כי כל ספר משנה תורה הם דברי תוכחות, שמוכיח משה את ישראל בתוכחה של חסד להראות להם חסדי ה' וטובו וצדקתו לעולם, שכמה הכעיסו לפניו בכמה מקומות, ואף־על־פי־כן עדין חבתו ורחמיו עליהם, כמו שכתוב (דברים י, יב): "ועתה ישראל מה ה' אלקיך שאל מעמך" וכו', ופרש רש"י, אף־על־פי שעשיתם כל זאת עודנו רחמיו וחבתו עליכם, מכל מה שחטאתם לפניו אינו שואל מכם כי אם ליראה וגו', עין שם. ואין יראה אלא תפלה, כמו שכתוב (משלי לא, ל): "אשה יראת ה' היא תתהלל", כמו שמבאר אדמו"ר ז"ל כמה פעמים. הינו שמשה מוכיח ומזהיר את ישראל לדורות, שאחרי כל מה שחוטאין לפניו חס ושלום, אין הקדוש־ברוך־הוא שואל מהם כי אם ליראה שהוא תפלה, דהינו להתפלל ולצעק אליו יתברך תמיד. וכמו שכתוב (תהלים נ, טו): "וקראני ביום צרה אחלצך ותכבדני".

וזה שבתחלת דבריו של משה הזכיר כל המקומות שהכעיסו לפניו, כמו שכתוב (דברים א, א): "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה" וכו'. ופרש רש"י, שמנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפניו וכו', הינו כי התוכחה של משה היה תוכחה של חסד, כמו שמבאר בהתורה 'תקעו תוכחה' (בלקוטי תנינא סימן ח), עין שם, שאמר משה תוכחתו באפן שלא יעורר חס ושלום על־ידי תוכחתו הריח רע של המעשים רעים שעשו, ויחליש אותם חס ושלום על־ידי־זה, רק אדרבא, על־ידי תוכחתו יחזק אותם ויוסיף ויתן בהם ריח טוב וכו', כמו שמבאר שם. ועל־כן הזכיר כל המקומות שהכעיסו לפניו. 'כל המקומות' דיקא, כי בזה הזכיר להם זכות וחסד, כי הוא קים 'אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו', כי הוא זכה לאחז בכסא הכבוד, בחינת "מאחז פני כסא" וכו', שעל־ידי־זה היה בבחינת 'מקומו של עולם'. ועל־כן ידע, שכל אלו המקומות שהכעיסו בהם לפני המקום ברוך הוא המקומות בעצמן גרמו להם לחטא, כי עברו במדבר "מקום נחש שרף ועקרב וצמאון" וכו' (דברים ח, טו), שהם מקום תקף הקלפות והסטרא אחרא, כידוע, והיו צריכים ללחם על קלפות קשות ועצומות שהיו במקומות כאלו. וזה גרם להם שכמה פעמים לא יכלו לעמד בנסיון ונכשלו במה שנכשלו. וכמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק (במדבר כה, א): "וישב ישראל בשטים" וכו', שהמקום גרם להם לחטא (במדבר רבה כ, כב), כמו שאיתא בזהר הקדוש. נמצא, שבזה שהזכיר את המקומות דיקא שהכעיסו לפניו, בזה המציא להם זכות בחינת הזכות של ראש השנה, שהוא 'אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו' וכו', כנ"ל.

וכן סובב והולך כל ספר דברים על קטב זה - להזכיר את ישראל כל מה שהכעיסו לפניו, ואף־על־פי־כן לא יתיאשו עצמן מן הרחמים לעולם, כי רחמיו לא כלים, כאשר ראו בעיניהם, שאף־על־פי שעשו את העגל אף־על־פי־כן לא מנע רחמיו מהם. וכן אחר שאר החטאים היטיב עמהם בחסדו עד שהם מוכנים עתה לכנס לארץ־ישראל, על־כן ידעו לדורות, שבכל מה שיעבר עליהם עד ביאת משיח בכלל ובפרט, על כל אחד ואחד, יהיה איך שיהיה - 'לעולם אל יתיאשו עצמן מן הרחמים', כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות י.): 'אפלו חרב חדה מנחת על צוארו של אדם אל ימנע את עצמו מן הרחמים'. ואמרו (ראש השנה טז.): 'יפה צעקה לאדם בין קדם גזר דין בין לאחר גזר דין'. וזה שספר תפלותיו, איך התפלל והתחנן לפני השם־יתברך. כמו שכתוב (דברים ט, יח): "ואתנפל לפני ה' וכו' ואמר" וכו'. הכל כדי להורות בני ישראל שיתחזקו בתפלה וצעקה להשם־יתברך תמיד, כי רחמיו אינם כלים לעולם.

וזה בחינת שירת האזינו, שכולל כל מה שעבר על ישראל וכל מה שעתיד לעבר עליהם בכלליות ובפרטיות עד הסוף, ואחרי כל אלה סוף כל סוף "לא יטש ה' את עמו" (שמואל־א' יב, כב), כמו שכתוב בסוף: כי ידין ה' עמו כי יראה כי אזלת יד וכו' (דברים לב, לו).

וזה שהתחיל בתחלת דבריו (שם פסוק ג): כי שם ה' אקרא הבו גדל לאלקינו - הינו שאמר משה לישראל: 'ממני תראו וכן תעשו'. כי דעו, כי אנכי, כל מה שזכיתי בזה העולם - הכל היה על־ידי שקראתי תמיד אל ה', בחינת כי שם ה' אקרא, וכמו כן מהרו עשו כמוני ו הבו גדל לאלקינו - שתקראו גם כן אל השם־יתברך תמיד כמוני שזהו עקר גדלתו וכבודו, כמו שכתוב (תהלים נ, טו): "וקראני ביום צרה אחלצך ותכבדני" כנ"ל. וכעין שדרשו רבותינו ז"ל על פסוק זה: כי שם ה' אקרא, אתם - הבו גדל לאלקינו וכו', שתענו אחרי 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'. הינו כנ"ל, שכמו שאני קורא להשם־יתברך תמיד, כמו כן תעשו לעולם ועד.

וזהו בחינת 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד' - ששם כבוד מלכותו מברך 'לעולם ועד', אפלו אחרי כל החטאים והכעסים שמכעיס כל אחד לפניו בכל דור ודור, כי ימין ה' רוממה לעולם, וכמו שכתוב (תהלים צב, ט): "ואתה מרום לעלם ה'", וכמו שכתוב שם בהשירה - שחת לו לא, ותרגם אונקלוס - לא ליה. כי אליו יתברך אין מגיע שום פגם, כמו שכתוב (מלאכי ג, ו): "אני ה' לא שניתי". ועל־כן תמיד יכולין להתקרב אליו, כמו ששמעתי מפי אדמו"ר ז"ל (שיחות הר"ן סימן נא) שאמר שאפלו בשאול תחתיות יכולין להיות סמוכין אליו יתברך. וזהו בחינת 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד' כנ"ל. ועל־כן הזהיר להם משה על זה בתחלת השירה, כי זה עקר כונתו בהשירה הקדושה הזאת שכוללת הכל, שאמר עליה (דברים לא, כא): וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו. וכל כונתו שיתחזקו תמיד בהשם־יתברך, ויבטחו ברחמיו ויצעקו ויתפללו אליו יתברך תמיד, כמו שנהג הוא כל ימי חייו, בחינת כי שם ה' אקרא הבו גדל לאלקינו כנ"ל.

וזה שהקדים תחלה והזהיר להם שיאזינו דבריו היטב, כמו שכתוב (דברים לב, א): האזינו השמים וכו', יערף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי וכו'. הינו שהזהיר, שדבריו יכנסו באזניהם כמו מטר וטל, שיורדין טפות מים בארץ ואחר־כך צומח מהם צמחים נפלאים, כמו כן דבריו יכנסו בלבם כטל וכמטר ויצמחו בלבם ויעשו פרות טובים, כי דברים אלו להתחזק בהשם־יתברך תמיד - צריכין להאזין היטב היטב ולהבין דבר מתוך דבר להבין היטב רמיזותיו של הצדיק, עד היכן עד היכן צריכין להתחזק לעולם, וכמו שאמר דוד המלך עליו השלום (תהלים לב, ח־ט): אשכילך ואורך בדרך זו תלך איעצה עליך עיני, אל תהיו כסוס כפרד אין הבין וכו'. כי מתחלה ספר דוד צרותיו, ואמר, שמעצם צרותיו הוא מכרח לשאג כל היום, כמו שכתוב: כי החרשתי בלו עצמי בשאגתי כל היום, כי יומם ולילה תכבד עלי ידך וכו', על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצא רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו, אתה סתר לי מצר תצרני רני פלט תסובבני סלה. ודרשו רבותינו ז"ל (מדרש שוחר טוב תהלים קמ): 'אתה רנן לפני ואני אפלט אותך'. נמצא, שבאלו הפסוקים מזכיר איך צריכין להתחזק בתפלה ובשאגה להשם־יתברך תמיד, כדי להנצל משטף מים רבים השוטפים בעולם הזה הרוצים לכלות את האדם חס ושלום משני העולמות, רחמנא לצלן. ועל־ידי־זה סים אשכילך ואורך בדרך זו תלך איעצה עליך עיני - שאני מרמז לך בעיני שאל תסתכל על שום דחיה שרוצין לדחות אותך, יהיה מי שיהיה, הן המחשבות שבאין עליך בעצמך, הן הדחיות הנמשכין מאחרים וכו', על כלם אל תסתכל, רק תבין דברי שאני מורה לך הדרך ומרמז לך בעיני שתמיד תתחזק בצעקה ושאגה להשם־יתברך וכנ"ל.

וזהו שאמר משה רבנו יערף כמטר לקחי תזל וכו' - שדבורים האלה צריכים לצמח ולעשות פרות בלבך כטל וכמטר, לקימם תמיד בכל מה שעובר על האדם כל ימי חייו, ומה הם הדברים? כי שם ה' אקרא הבו גדל לאלקינו - שתקראו תמיד אל השם־יתברך לעולם ועד כמוני כנ"ל. ועל־כן קורין ספר משנה תורה בליל הושענא רבה, כי זה עקר בחינת הושענא רבה - להמשיך דרך זה על כל אחד לצעק תמיד אל ה', כנ"ל:

שיך לעיל

וזה (תהלים קז, ד־ה): תעו במדבר בישימון דרך עיר מושב לא מצאו, ויצעקו אל ה' וכו'. שכשאדם נתרחק ממקומו ואזי הוא תועה במדבר, ואינו יודע הדרך לשוב למקומו בחינת עיר מושב לא מצאו, אזי עקר העצה ויצעקו אל ה' - שזהו עקר בחינות ההתחלה שנמשך על כל אחד מישראל בראש השנה, בחינת (תהלים קל, א): "ממעמקים קראתיך ה'", וכנ"ל: