# יז

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/766/64/17/

נחזר לענין שלש שני ערלה ונטע רבעי הנ"ל. ובשביל זה צריכין להמתין באילן שנוטעין שלש שנים דיקא, כי על־פי הנ"ל מבאר, שעקר התקון הוא ראש השנה כנ"ל. על־כן אי אפשר לגרש הקלפות הנאחזות באילן בעת נטיעתו שיניקתם משלש תאות הנ"ל, אי אפשר לגרשם כי אם בשלש שנים דיקא, שיש בהם שלשה ראש השנה שאז עקר התקון, כי עקר התקון של השלשה רגלים עקרו נמשך גם כן בראש השנה כנ"ל. ועל־כן אף־על־פי שבשנה אחת יש שלש רגלים שהם מבטלין שלש תאות הנ"ל, אף־על־פי־כן צריכין שלש שנים דיקא דהינו שלשה ראשי שנים.

כי זה ידוע, שכל מדה כלולה מכל המדות בין בקדשה בין בהפך. ועל־כן השלש רגלים שבהם נמשכין שלשה מחין לבטל שלש מדות הנ"ל. כל רגל, דהינו כל מח, כלול מכל השלש, כידוע. וכן להפך כל השלש מדות רעות הנ"ל, כל אחת כלולה מכל השלש, ובשביל זה גם כן קשה וכבד התקון מאד, כי אי אפשר להתחיל ולגמר התקון בפעם אחת, מחמת שכל מדה כלולה מהשאר. למשל, בענין המבאר לעיל שתקון תאות ממון הוא על־ידי המח והדעת הנמשך עלינו בפסח, ותקון תאות המשגל על־ידי שבועות וכו', קשה לתקן בפסח בשלמות תאות ממון מחמת שתאות ממון קשורה וכלולה בתאות המשגל כנ"ל, וכמבאר במקום אחר. ותקון תאות המשגל עדין לא נמשך הדעת של שבועות לתקנו כראוי, וכן בשארי המדות.

ומחמת כל זה עקר ההתחלה והתקון הוא על־ידי ראש השנה, שאז מאירין עלינו הצדיקים הארת התשובה משרשה כנ"ל, ועקר הארה הוא, שנזכה להתעורר כל אחד ממקומו אשר הוא שם - לצעק ולזעק ולשאג להשם־יתברך מעמק הלב שזה העקר, ובלא זה אי אפשר להתחיל ולתקן שום דבר מרבוי הכבדות והמניעות והבלבולים וכו' וכנ"ל. אבל אי אפשר לתקן בשלמות כי אם השלש שנים שיש בהם שלש פעמים שלש רגלים, מחמת שכל מדה כלולה משלש, והם תלת כלולין מתלת. על־כן צריכין להמתין שלש שני ערלה, שלש שנים דיקא וכנ"ל, והעקר התקון על־ידי ראש השנה וכנ"ל. ועל־כן עקר השנה לענין נטיעת ערלה נחשבת מראש השנה, כמבאר בגמרא (ראש השנה ב.) ופוסקים (יורה דעה סימן רצד, סעיף ד).

וזה בחינת התקיעות שהם משלשין בכל הבחינות, כמו שכתוב במשנה (ראש השנה לד.): 'סדר תקיעות שלש של שלש שלש', כי התקיעות הם בחינת תקון הקולות שמעוררין ממעמקים, בחינת (תהלים קיח, ה): מן המצר קראתי יה, דהינו שעל־ידי התקיעות ממשיכין על ישראל הארת התשובה, שיזכו תמיד לצעק להשם־יתברך מעמקי עמקי לבם מכל מקום שהם שזה עקר התקון כנ"ל. ועל־כן הם 'שלש של שלש שלש', כי על־ידי הקולות והצעקות זוכין להמשיך התקונים הנ"ל של שלש רגלים, שהם מתקנים שלש תאות הנ"ל, שבהם תלוי הכל כנ"ל. ומחמת שגם השלש מדות הנ"ל הם שלש כלולין משלש כנ"ל, על־כן התקיעות הם 'שלש של שלש שלש', וכנ"ל.

ועל־כן אנו תוקעין כמה וכמה קולות כמה פעמים שלש שלש, כי כן הדבר, שצריכין להרבות בצעקות ושועות להשם־יתברך כל ימי חייו ולא יתיגע לעולם, כמו שהזהיר רבנו ז"ל לבל נתיאש מן הצעקה לעולם.

כי התקון של כל דבר אי אפשר שיהיה נעשה בפעם אחד, ובפרט מי שקלקל כמו שקלקל בודאי צריך להתמהמה הרבה בתקונו, בבחינת (יומא לט.): 'הבא לטהר מסיעין לו, אומרים לו המתן'. וכמו שאיתא בכתבים (פרי עץ חיים, ראש השנה, פרק א) לענין תקון חטא אדם הראשון, שמחמת גדל חטאו אי אפשר לתקן ביום אחד כי אם מראש השנה עד שמיני עצרת, וגם בכל הזמן הזה אין מתקנין בשלמות, כי אם בכל שנה מעט מעט עד זמן (ישעיה כה, ח): "בלע המות לנצח", עין שם, מכל שכן עתה, שכל אחד הוסיף חטאין וקלקולין על חטא אדם הראשון מה שהוסיף, על־כן בודאי אי אפשר לתקן בפעם אחד רק מעט מעט.

וזה ידוע שהיצר הרע וחילותיו אורבים לאדם תמיד, ותכף שמתחיל להתעורר להשם־יתברך באיזה צעקה ושועה וכיוצא אזי הוא מתעורר להתגבר ולהתגרה בו ביותר, מחמת שרואה שזה האדם רוצה לברח ממנו, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (סכה נב.): 'כל הגדול מחברו - יצרו גדול ממנו'. ומחמת שהאדם עדין בקטנות גדול, כי עדין לא נתעורר להשם־יתברך כי אם מעט, ולא התחיל תקונו כי אם פחות מחוט השערה, וגם על זה מתגרה הבעל דבר כנגדו בהתגברות גדול לקלקל חס ושלום, על־כן קשה מאד לעמד כנגדו, ומחמת זה רבים רחוקים מתשובה, כי באמת רב בני ישראל ככלם מתעוררים בהרהורי תשובה בכל פעם, כי אפלו פושעי ישראל מלאים חרטה, אך מגדל ההתגרות וההתגברות של הבעל דבר שמתגרה כנגדו בכל פעם כנ"ל, רבים נופלים מיד וקצתם לאחר איזה זמן רחמנא לצלן, על־כן עקר התקנה רק לצעק אל השם־יתברך תמיד.

וזה בחינת שבכל הקולות של שופר תוקעין תקיעה בראש ותקיעה בסוף, כי עקר הקול הנאמר בתורה הוא תרועה, אך רבותינו ז"ל קבלו, שכל תרועה פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה, כי קול תקיעה שהוא קול פשוט - זה בחינת מה שבתחלת התקון שקשה ההתחלה מאד כנ"ל, צריכין רק לצעק קול פשוט להשם־יתברך מעמקי עמקי הלב, כי עדין אין יודעין שום עצה ותחבולה איך לצאת ממכמרת היצר הרע, ואין יודעין אפלו הדרך איך לבקש השם־יתברך, רק צריכין לצעק קול פשוט מעמקי הלב, בבחינת "ממעמקים קראתיך ה'", ואזי על־ידי קול צעקתו הפשוטה, שהוא בחינות תקיעה, השם־יתברך מעורר רחמיו עליו ומתחיל להאיר בדעתו הארת התקון, ומרמז לו סדר תפלה, דהינו שיצעק להשם־יתברך שיאיר עליו הארת השלשה מחין שהם בחינת שלש רגלים, שבהם תלוי עקר התקון כנ"ל. וזה בחינת קול תרועה שהוא קולות משלשים, שהם מרמזים על התלת מחין שלש רגלים, הינו שעכשו אנו צועקין להשם־יתברך שיאיר עלינו התקון של שלש רגלים וכו' כנ"ל, והשם־יתברך שומע קול תרועותינו וצעקתנו ברחמים, ותכף מתחיל להאיר עלינו איזה התחלת התקון משם. ואזי תכף "את זה לעמת זה" - מתגרה הבעל דבר לקלקל חס ושלום נקדת התחלת התקון הזה, ואזי צריכין תכף לתקע עוד תקיעה פשוטה לאחריה, כי תכף אחר התנוצצות איזה נקדה מהתחלת התקון צריכין תכף ומיד לחזר ולצעק קול חזק ופשוט מעמק הלב, שהיא תקיעה פשוטה לאחריה, כדי להסיר השטן שלא יקלקל חס ושלום נקדת התקון שהתחלנו.

וזה בחינת 'והסר שטן מלפנינו ומאחרינו' - שצריכין לצעק מאד להשם־יתברך, שיסיר השטן מלפני התקון ומאחרי התקון וכנ"ל, וזה בחינת 'פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה', כי אין בידינו להסירו ולגרשו כי אם על־ידי צעקה ושועה פשוטה מעמק הלב להשם־יתברך, כנ"ל.

ואחר־כך צריכין לחזר להתחיל להמשיך עוד איזה נקדה של התחלת התקון, וצריכין לחזר ולתקע 'פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה', וכן כל פעם. כי בכל פעם צריכין לצעק קולות פשוטים לפני התחלת איזה נקדה מהתקון ולאחריו, מגדל ההתגרות שמתגרה בכל פעם כנ"ל, כי אין לנו כח לעמד כנגדו כי אם לתפס אמנות אבותינו - לצעק להשם־יתברך תמיד: