# יח

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/766/64/18/

וזה בחינת מה שנסתפקו רבותינו ז"ל (ראש השנה לג:) בקול התרועה, אם הוא מה שאנו קורין שברים אם הוא מה שקורין תרועה, והתקינו לצאת כל הספקות לתקע כלם וכו', כי מבאר בהתורה הנ"ל בתחלה, שהתקון הוא על־ידי שלש רגלים, שעל־ידי־זה מתקנין שלש תאות הנ"ל, שהם תאות ממון ומשגל ואכילה, ועל־ידי־זה זוכין ליראה ולנבואה ולתפלה בשלמות וכו'. ואחר־כך כתב שם: אבל יש שלש עבודות שהם מפסידין עבודת התפלה, שהם בחינת עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים וכו', עין שם. מובן שם, שאי אפשר להמשיך תקון התפלה על־ידי השלש רגלים שמתקנים שלש תאות הנ"ל, כי אם כשמשברים ומבטלים שלש עבודות הנ"ל, שהם עבודה זרה וכו'.

והנה לכאורה קשה שתאות משגל חושב שתי פעמים, כי בתחלה מזכיר תקון תאוה זאת בשלש תאות הנ"ל, שמתקנים על־ידי שלש רגלים שהם תאות ממון ומשגל ואכילה. ואחר־כך חוזר וחושב אותה בשלש עבודות רעות הנ"ל, שהם עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים כנ"ל.

אך הנראה הוא, שיש חלוק בין שלש עבודות הנ"ל לשלש תאות הנ"ל, כי שלש עבודות הנ"ל שהם בחינת עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים - צריכים לשברם ולבטלם לגמרי בתכלית, אבל שלש מדות הנ"ל שהם תאות ממון ומשגל ואכילה צריכין תקון, על־ידי השלשה מחין, דהינו שכל מדה מאלו השלש צריכין לתקנן, להכניע ולבטל כל הרע שבו, ולברר הטוב שבו, כי יש בהם טוב ורע, כי בקדשה צריכין כל אלו הדברים ואי אפשר להיות בלעדם. כגון ממון, שתאות ממון הוא בודאי מדה רעה מאד, וכמבאר בדברי אדמו"ר ז"ל כמה פעמים, אבל אף־על־פי־כן בקדשה בודאי צריכין הממון, וכמבאר בדבריו ז"ל מעלת ממון דקדשה. וכן משגל, בשביל קיום העולם בקדשה ובטהרה כראוי הוא בודאי מצוה גדולה, כי הוא מצוה ראשונה בתורה. וכן אכילה, בודאי אי אפשר להתקים בלא אכילה, ומחיב האדם לאכל בקדשה בשביל קיום נפשו, כמו שכתוב (משלי יג, כה): "צדיק אכל לשבע נפשו", ובפרט בשבתות וימים טובים. נמצא, שכל אלו השלש מדות צריכין ברור ותקון, דהינו להכניע הרע שבהם לגמרי, ולברר רק הטוב להתנהג בהם בקדשה ובטהרה כרצונו יתברך.

אבל שלש עבודות הנ"ל שהם בחינת עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים - צריכין לשברם ולבטלם לגמרי בתכלית השבירה והבטול, כי עבודה זרה ואפלו פגם אמונה, שהיא בחינת עבודה זרה, בודאי צריכין לשבר ולבטל לגמרי, שלא ישאר בנו חס ושלום שום שמץ עבודה זרה, דהינו שלא ישאר באדם שום נדנוד פגם אמונה חס ושלום, וכן גלוי עריות בודאי אסור לגמרי, כי גלוי עריות נקרא באסור, ובזה אין שום טוב ובודאי צריכין לשבר לגמרי שלא ישאר בו שום צד הרהור כלל. וכן שפיכות דמים, ואפלו בזוי אנשים שנקרא שפיכות דמים, כמבאר שם, בודאי אסור לגמרי, כי אסור לבזות שום אדם שבעולם, כמו שאמרו: 'אל תהי בז לכל אדם'. נמצא, שאלו השלש עבודות צריכין לשבר ולבטל לגמרי ולא ישאר מהם שום זכר כלל.

אבל שלש מדות הנ"ל שהם ממון ומשגל ואכילה - שם מדבר מקדשת אלו התאות אפלו בהתר, אף־על־פי שצריכין התגברות גדול וקדשה גדולה לשבר כל אלו התאות בהתר, כמו שאמרו (יבמות כ.): 'קדש עצמך במתר לך', אף־על־פי־כן בודאי בהכרח שישתמש באלו השלש מדות בקדשה בשביל קיום העולם, כנ"ל.

ועל־כן הזכיר תאות משגל שתי פעמים, בין השלש עבודות ובין השלש מדות הנ"ל כי יש חלוק ביניהם כנ"ל. ועל־כן כאן בתקון השלש מדות מדבר בתאות המשגל, שצריכין לתקן גם אחיזת התאוה שיש בו מהיניקה וכו', עין שם. וזה בודאי תכלית הקדשה שצריכין לקדש עצמו כל כך, עד שיגרש ממנו גם אחיזת התאוה הנאחז בו מחמת היניקה, כי כאן באלו השלש מדות מדבר מתכלית הקדשה גם בהתר - שצריכין להתקדש מאד באלו השלש מדות אפלו בהתר, ואל ישתמש בהם לצרך עצמו ותאותיו כלל כי אם מה שמכרח לעבודת הבורא יתברך בקדשה ובטהרה גדולה כרצונו יתברך כנ"ל.

ויש לרמז שזהו הספק שנסתפקו רבותינו ז"ל על התרועה אם קול שנקרא שברים וכו', כי שברים הוא גם כן קול משלש, ומרמז על שלש עבודות הנ"ל שצריכין לשברם ולבטלם לגמרי, ועל־כן נקרא 'שברים' - לשון שבירה כנ"ל. אבל תרועה משלשת מרמז על תקון שלש מדות הנ"ל שיש בהם טוב ורע. ועל־כן נקראת 'תרועה' שהיא לשון שבירה, כמו שכתוב (תהלים ב, ט): "תרעם בשבט ברזל". וגם הוא לשון רעות והתחברות, כמו שכתוב (במדבר כג, כא): "ותרועת מלך בו". כי באלו השלש מדות - יש בהם בחינת (סוטה מז.): 'שמאל דוחה וימין מקרבת', כי יש בהם טוב ורע, וצריכין לשבר ולגרש הרע מהם ולברר הטוב, להתנהג עם הטוב שבהם בקדשה גדולה. ועל־כן נקרא הקול תרועה שכולל שתי הלשונות כנ"ל. ונסתפקו, אם עקר התקון בראש השנה צריכין להתחיל לשבר שלש עבודות הנ"ל, שזהו בחינת קול משלש של שברים, או אם צריכין להמשיך התקון של שלש מדות הנ"ל, שזהו בחינת תרועה כנ"ל. ופסקו, לעשות שניהם ואחר־כך כל אחד בפני עצמו, ובכל פעם פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה.

כי גם בענין זה אין יודעין מהיכן ההתחלה, וצריכין לצעק בכל פעם קול פשוט מעמק הלב לפניה ולאחריה, בכל פעם שמתחילין להמשיך איזה נקדה והתנוצצות התקון, כדי להמשיך הארת כל התקונים המבארים בתורה הנ"ל, מעט מעט, בראש השנה, כדי לזכות בכל השנה לתשובה שלמה - לתקן הכל בשלמות כראוי, כל דבר במועדו ובזמנו, כי עקר ההתחלה בראש השנה. ומראש השנה נמשך החיות והתקון לכל השנה כלה.

ועל־כן נקרא ראש השנה. ראש דיקא. כי יש שלש קומות, עולם, שנה, נפש. וכמו שבקומת נפש שהוא קומת האדם, עקר חיות האדם תלוי בהראש ששם המחין שמחיין כל קומת הגוף, כידוע לחכמי הנתוח, שחיות כל הגוף עד צפרני הרגל - הכל נמשך מהמח ששם עקר משכן הנשמה המחיה את הגוף כל אבר ואבר, כפי חיותו, כמו כן ממש נקרא יום הקדוש והנורא הזה - ראש השנה, 'ראש' דיקא, דהינו שבו עקר המח והחיות של כל השנה, כי בו מתחילין כל התקונים והוא מחיה את כל ימות השנה, כמו הראש שבאדם שמחיה כל הגוף, ואין שום הרגשה וחיות בשום אבר בלא החיות הנמשך לו מהראש והמח כידוע, כמו כן אין חיות ותקון בכל ימות השנה כי אם על־ידי ראש השנה - 'ראש' דיקא שמחיה את כל הקומה כנ"ל: