# ו

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/766/65/6/

וזה בחינת 'חמשה עשר בשבט' שהוא ראש השנה לאילנות לענין דיני ערלה ונטע רבעי (ראש השנה י.). כי שנים עשר חדשי השנה הם כנגד שנים עשר שבטי יה (תנחומא ויחי טו). ונקראים בשם 'שבטים', כי הם בחינת שבטים וענפים היוצאים מהאילן הקדוש, שהוא בחינת יעקב שהוא גופא דאילנא, כי כל נשמתין מאילנא רברבא נפקין (זהר משפטים צט:). ואלו השנים עשר שבטים כלולים בארבעה מחנות השכינה, שהם בחינת ארבעה דגלים. וכנגדם הם ארבע תקופות השנה (מערכת האלקות פרק יב), וכל אלו הארבע בחינות יוצאים מארבע אותיות השם, שמשם נמשכין הארבעה מחין, ומשם הארבעה יסודות שהם בחינת תלת גונין דעינא ובת עין. וכנגדם בקלפה הם בחינת ארבע קלפות שהם בחינת שלש קלפות הטמאות, ונגה שהם בחינת שלש שני ערלה ונטע רבעי, כנ"ל. וכמו שבקדשה יש בחינת תלת גונין דעינא ובת עין, ועקר הוא נקדת הבת עין, שמשם כל ההסתכלות והידיעה בעיני השכל על־ידי התלת גונין המאירין לשם, כמו כן להפך "את זה לעמת זה" (קהלת ז, יד) - גם בקלפה עקר אחיזת כל הקלפות על־ידי בחינת נגה שהוא כנגד בחינות בת עין, שמשם כל יניקתם כידוע, ובכל ארבע תקופות השנה - צריכים לברר הטוב מהרע ולשבר הארבע קלפות הנ"ל שהם כנגדם.

והנה הארבע תקופות הם מתחילין מניסן, נמצא, שתקופת טבת היא התקופה הרביעית שהוא כנגד בחינת בת עין הנ"ל. ששם עקר הברור כנ"ל, והתקופה היא שלשה חדשים, שהם, טבת, שבט, אדר. נמצא, שחמשה עשר בשבט הוא נקדת אמצעית התקופה, שזהו בחינת נקדת הבת עין. ועל־כן אז הוא ראש השנה לאילנות, ששם עקר הברור מהגאות, שכולל כל המדות רעות כנ"ל.

כי עקר הברור בבחינת נקדת בת עין הנ"ל, שהם בחינת המדרגה הרביעית של שפלות הנ"ל, שהוא שיהיה שפל וענו למטה ממדרגת עצמו עד שיהיה בבחינת 'מה', ואז נכלל בבת עין דקדשה, שהיא בחינת הנקדה האמתיות דקדשה, שדרך שם נכלל במקום שנכלל למעלה למעלה, כי עקר העליה וכלליות למעלה למעלה באור האין־סוף הוא על־ידי ענוה ושפלות, והעקר כשמגיע לבחינת שפלות הרביעית הנ"ל, שהיא תכלית הענוה בחינת שפלות של משה רבנו, שהוא בחינת הצדיק האמת וכנ"ל, שזה זוכין על־ידי שהעלו הפרות לירושלים ששם תכלית הענוה כנ"ל, כי שם הבית־המקדש ששם נקדת האבן שתיה, שמשם יוצא גידין לכל הארצות, כמו שפרש רש"י על פסוק (קהלת ב, ה): "ונטעתי בהם עץ כל פרי", עין שם. כי נקדת האבן שתיה הוא בחינת תכלית הענוה והשפלות, כי השפלות הוא בחינת עפר, ועקר קדשת העפר הוא בארץ־ישראל וירושלים, והעקר בבית־המקדש בנקדת האבן שתיה, ששם שער השמים, כי אי אפשר לעלות לשמים שהוא למעלה מעלה, כי אם על־ידי ענוה ושפלות, כי בגשמיות בודאי אי אפשר לעלות למעלה אפלו פרסה אחת, מכל שכן לשמים, אבל על־ידי ענוה ושפלות שהיא בחינת אין - יכול לעלות לשמים ולמעלה מעלה.

וזהו בחינת (בראשית כח, יב): והנה סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה, כשהוא מצב ארצה - בבחינת ענוה ושפלות, שהיא בחינת ארץ ועפר ממש, אז דיקא וראשו מגיע השמימה - שיכול לעלות למעלה מעלה וכנ"ל. וזהו בחינת (תהלים קכב, ג־ד): "ירושלם הבנויה כעיר שחברה לה יחדו, ששם עלו שבטים" וכו'. כי עקר עלית שבטי יה היא בירושלים דיקא, ששם יכולים לעלות לירושלים של מעלה, מחמת ששם זוכין לבחינת שפלות אמתי הנ"ל: