# הלכה א

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/773/61/

אסור לאכל תבואה חדשה עד הנפת העמר שהוא מתיר חדש (יורה דעה סימן רצג):

כי איתא בדברי רבנו בסימן ס"ב, שהמאכל צריך להיות מאכל אחר שנתברר, והברור המאכלים הוא על־ידי אמונה, ואמונה נשלם על־ידי שמוציאין הדבור מבחינת גלות מצרים ממצר הגרון. וזה נעשה על־ידי התענית שעל ידו מדבקין אחורי הקדשה, כי התענית היא בחינת אחורים, שחוזרין בכל פעם אל ההתחלה, כמו שכותבין שם הויה באחורים י"ק וכו', שחוזר בכל פעם אל האות הראשונה, כמו כן התענית, עין שם. כי כל התחלות קשות, כי בהתחלה יוצאין מהפוך אל הפוך, ואחר־כך בכל פעם מקבלין כח מן ההתחלה וכו'. עין שם היטב במאמר 'ויסב אלקים':

והנה ברור המאכלים הוא לבררם מן מאכל בהמה למאכל אדם, כמובא בדברי רבנו נרו יאיר (בסימן רסג), שיש מאכלים שעדין לא נתבררו למאכל אדם, והם מזיקין מאד להאדם, ועל־כן באכילת ישראל כמה מצות תלויים בהם, הכל כדי לבררם ממאכל בהמה כנ"ל. ובפרט בפת שתלויים בו כמה וכמה מצות, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ירושלמי חלה, פרק א, הלכה ו): 'עשר מצות תלויים בפת'. כי כמו שבגשמיות אנו רואין בחוש שהתבואה מתבררת בברור אחר ברור, וכל הברורין הם שתצא ממאכל בהמה למאכל אדם, כי בתחלה התבואה היא רק עשב ושחת שהוא מאכל בהמה, ואחר־כך מתגדל יותר, עד שנראה בה מאכל אדם, דהינו גרעיני התבואה, אך עדין הפסלת שהוא מץ ותבן, שהם מאכל בהמה - חופה עליהם, וצריך לבררה על־ידי מריחה ודישה, ואחר־כך צריך טחינה ולנפות, וכל אלו התקונים כלם בשביל לבררה ממאכל בהמה למאכל אדם, כמו כן עשר מצות תלויות בפת כדי לברר ברוחניות ממאכל בהמה לבחינת מאכל אדם.

ועל־כן אסור לאכל תבואה חדשה עד הקרבת העמר, כי צריך לתקנה ולבררה מקדם ממאכל בהמה כנ"ל. והתקון הוא על־ידי העמר, כי העמר הוא בא מן שעורים שהם מאכל בהמה, ועושין מהם דיקא קרבן. וזה ידוע, שכל הקרבנות הם להכניע הכח הבהמיות, ולהעלות מבחינת בהמה לבחינת אדם. ועל־כן על־ידי העמר שבא מן שעורים דיקא, שהם מאכל בהמה ועושין ממאכל בהמה קרבן, שהיא בחינת אדם, כידוע, על־ידי־זה מכניעין כח הבהמיות ועל־ידי־זה נתבררין כל התבואות ממאכל בהמה למאכל אדם כי נכנע כח הבהמיות ונתברר ונתעלה לבחינת אדם, על־ידי הקרבת עמר שעורים שעושין ממאכל בהמה - קרבן כנ"ל.

ועל־כן נקרא כל המצות של העמר בשם 'הנפת העמר', כמו שכתוב (ויקרא כג, יב): "ועשיתם ביום הניפכם את העמר" וכו', כי הוא בחינת הנפה, שמניפין ומרימין אותו ומעלין אותו למעלה ממדרגתו, כנ"ל, ממאכל בהמה למאכל אדם, שהוא בחינת קרבן כנ"ל. וזה נעשה על־ידי ההנפה בעצמה, כי הברור המאכלים הוא על־ידי אמונה, וההנפה היא בחינת אמונה. כי ההנפה היא מוליך ומביא למי שארבע רוחות העולם שלו, מעלה ומוריד למי שהשמים וארץ שלו, נמצא, שההנפה היא בחינת אמונה, שמאמין שכללות כל השש קצוות העולם, הכל מאתו יתברך, ומשעבד הכל להשם־יתברך, ועל־ידי־זה בעצמו מברר ומעלה מבחינת בהמה לבחינת מאכל אדם, שזהו בחינת הנפת עמר שעורים כנ"ל.

וזה נעשה ביום ראשון של הספירה, כי יום ראשון של הספירה הוא בחינת התחלה, כי אז מתחילין לצאת מהפך אל הפך, ממ"ט שערי טמאה למ"ט שערי קדשה, שזה עקר בחינת יציאת מצרים ואחר־כך מקבלים כח מזאת ההתחלה כנ"ל.

וזה בחינת ספירת העמר, שצריכין לספר הימים שעברו עם היום שעומד בו, כדי לקבל בכל יום כח מימים הראשונים, לקבל כח מן ההתחלה שהיתה קשה לצאת מהפך אל הפך. וזה שסופרין 'היום שלשה ימים, ארבעה ימים' וכו', ואין אומרים 'היום יום רביעי לעמר, היום יום שלישי' וכו'. כי עקר מצות הספירה לחזר ליום ראשון ולימים שקדמו, כדי לקבל כח מן ההתחלה. ועל־כן כוללין כל הימים שעברו ויום שעומד בו ביחד, ואומרים ארבעה ימים, חמשה ימים, כדי לקבל כח מן ההתחלה כנ"ל. נמצא שספירת העמר הוא בחינת התדבקות אחורי הקדשה, דהינו שחוזרין בכל פעם אל ההתחלה כנ"ל, שעל־ידי־זה יוצאין מגלות מצרים כנ"ל, שעל־ידי־זה נשלם האמונה, ועל־ידי־זה הוא ברור המאכלים. ועל־כן ביום הראשון מניפין את העמר שהוא בחינת הברור כנ"ל. וזה נעשה ביום ראשון שהוא ההתחלה, שהוא העקר, ואחר־כך חוזרין בכל פעם אל ההתחלה, שהוא בחינת התדבקות אחורי הקדשה, שעל־ידי־זה נתבררין המאכלים שהוא בחינת הנפת העמר כנ"ל. ועל־כן בליל קציר העמר נפלו כמה וכמה אמות, גם מפלת המן עמלק היה ביום זה שאז תלו אותו, כי אז עקר הכנעת הסטרא אחרא על־ידי כח ההתחלה שיוצאין מהפך אל הפך, כנ"ל: