# ב

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/773/62/2/

וזה בחינת אסור חדש, שאסור לאכל מחמשת מיני דגן עד ששה עשר בניסן, שאז מקריבין עמר שעורים. כי עמר שעורים הוא ענין חדוש, שמקריבין מאכל בהמה לקרבן. אך באמת הוא בבחינה הנ"ל, כי הוא בחינת 'תפלה־בבחינת־דין' של הבעל כח הנ"ל. וזה בחינת עמר שעורים, כי הקרבן הוא בבחינת תפלה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות כו.) שהתפלה במקום קרבן, וכשמקריבין מאכל בהמה לקרבן, זה בחינת 'תפלה־בבחינת־דין', כי אדם הוא בחינת דעת ורחמים, ובהמה היא העדר הדעת והרחמים, כי רחמים ודעת הם בחינה אחת, כי זה תלוי בזה, כמבאר במאמר הנ"ל. ועל־כן כשמקריבין עמר שעורים שהוא מאכל בהמה, בחינת העדר הדעת והרחמים, בחינת דין - זה בחינת תפלה וקרבן בבחינת דין.

ואזי הסטרא אחרא רוצה לבלע אותו הקרבן מחמת שהוא מצדו, כי הסטרא אחרא היא בבחינת בהמיות - פגם הדעת והרחמים, בחינת דינים. ועל־כן היא רוצה לבלע קרבן כזה שהוא מאכל בהמה, אבל מאחר שהכהנים שהם בחינת בעלי כח, כי הכהנים נקראים "אנשי חיל גבורי כח", כמו שדרשו רבותינו ז"ל על פסוק (קהלת יב, ג): "והתעותו אנשי החיל" - אלו הכהנים וכו' (קהלת רבה יב, ז). ועל־כן כשהכהנים קדושים בעלי כח מקריבין העמר שעורים בבית־המקדש על המזבח, אזי כשהסטרא אחרא רוצה לבלע זה הקרבן מחמת שהוא מאכל בהמה בחינת דין כנ"ל, אזי זה הקרבן שהוא בחינת תפלה - עומד לו בצוארו, בבחינת (איוב מא, יד): "בצוארו ילין עז", כנ"ל לענין תפלה, ואזי הוא מכרח לתן הקאות בבחינת 'חיל בלע ויקאנו' וכנ"ל, ואזי מוציאין ממנו בעל כרחו על־ידי־זה כל הדעת והקדשה שבלע.

וזה צריכין אז בי"ו בניסן דיקא, כי אז צריכין ישראל להתחיל לעסק בתקון הדעת - לתקן פגם גלות מצרים, כי בט"ו בניסן יוצאין ישראל בכל דור ודור מזהמת מצרים, אך אז הגביה והרים אותם השם־יתברך למעלה ממדרגתם, אבל עדין לא תקנו כלל ולא נזדככו עדין מזהמתם, אבל תכף אחר יום ראשון של פסח, אזי חוזר הדבר בהדרגה ואזי צריכין להתחיל לתקן ולהזדכך מזהמת מצרים בהדרגה מיום אל יום, שזהו בחינת ספירת העמר כידוע. ועקר התקון והזכוך הוא לתקן פגם הדעת, כי עקר גלות מצרים היה מחמת פגם הדעת שפגם אדם הראשון באכילת עץ הדעת טוב ורע, שעל־ידי־זה נמשך יניקה להסטרא אחרא מן הדעת דקדשה. ועכשו בט"ז בניסן שהוא ראשון לספירת ימי טהרה וזכוך - אנו צריכין לתקן זאת, לתקן פגם הדעת, דהינו להוציא כל הקדשה והדעת שבלעה הסטרא אחרא להוציא בלעו מפיו ולהחזיר הכל אל הקדשה. וזה עושין על־ידי הקרבת עמר שעורים - מאכל בהמה לקרבן, שזה בחינת 'תפלה־בבחינת־דין' שעומד לו להסטרא אחרא בצוארו כנ"ל, שעל־ידי־זה מוציא ומקיא כל הקדשה והדעת בעל כרחו, וחוזר הכל אל הקדשה ונשלם ונתתקן הדעת דקדשה, כביכול. ועל־כן מתחילין לספר ספירת העמר שהוא לטהר עצמנו מזהמת מצרים לתקן פגם הדעת. ועקר הספירה הוא להקרבת העמר שעורים כמו שאנו אומרים, יום אחד לעמר, שני ימים לעמר. כי עקר הספירה היא להקרבת העמר שעורים, כי עקר התקון הוא על־ידי העמר שעורים כנ"ל.

ועל־כן העמר מתיר תבואה חדשה לאכילה (מנחות סח.), כי קדם הקרבת העמר אנו אסורים לאכל תבואה חדשה, כדי שלא יתגבר מזונא דגופא חס ושלום, שעל־ידי־זה יתגבר חס ושלום עקב דסטרא אחרא, בבחינת (תהלים מא, י): "אוכל לחמי הגדיל עלי עקב" וכנ"ל. ועקר האסור הוא רק באכילת לחם דיקא, דהינו חמשת מיני דגן שהם קרויים לחם, כי הדעת תלוי באכילה שכפי קדשת האכילה כן שלמות הדעת, כמבאר במקום אחר (סימן יז). ועקר הדעת הוא תלוי בבחינת הלחם שהוא מחמשת מיני דגן שהם בחינת דעת בחינת הא הדעת (סימן נג). ועל־כן עקר הסעדה על שם הלחם, כי הוא עקר החשיבות, כי עקר הדעת הנשלם על־ידי האכילה הוא תלוי בבחינת לחם דיקא כנ"ל. ועל־כן עקר החשש שלא תתגבר עקב דסטרא אחרא על־ידי האכילה הוא באכילת לחם דיקא שהוא בחינת דעת, כי עקר יניקתם הוא מהדעת שהוא עקר החיות, כידוע. וזה בחינת "אוכל לחמי הגדיל" וכו', 'אוכל לחמי' דיקא, כי עקר התגברות עקב דסטרא אחרא הוא על־ידי עקר האכילה שהוא לחם, שהוא עקר הדעת ששם הם אורבים ומצפים תמיד לינק משם מבחינת דעת, שהוא חיות כל הדברים.

ועל־כן אי אפשר לאכל לחם מחמשת מיני דגן כי אם על־ידי תקון הנ"ל, דהינו על־ידי הקרבת העמר שעורים שעל־ידי־זה נתתקן הדעת כנ"ל ונתתקן האכילה על־ידי־זה, כמבאר שם במאמר הנ"ל שעל־ידי בחינת 'תפלה־בבחינת־דין' של הבעל כח, על־ידי־זה זוכין לקול הנ"ל שעל ידו נתתקן פגם האכילה שהיא מזונא דגופא, עין שם היטב. ועל־כן אסור לאכל תבואה חדשה עד הקרבת העמר, כי התבואה שהוא הלחם שהוא העקר האכילה, בחינת דעת, אי אפשר לאכלו כי אם על־ידי התקון הנעשה על־ידי הקרבת עמר שעורים, שהיא בחינת 'תפלה־בבחינת־דין' של הבעל כח, שעל־ידי־זה נתתקן פגם האכילה, כמבאר שם היטב: