# ב

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/773/63/2/

וזה בחינת אסור חדש, שאסור לאכל תבואה מחמשת מיני דגן עד שיקריבו עמר שעורים ממחרת השבת בט"ז בניסן. ואפלו לקצר התבואה אסור קדם קצירת העמר, כי בט"ו בניסן יצאנו ממצרים. ועקר יציאת מצרים הוא בחינת התעלות הנפש על הגוף, כי זה עקר יציאת מצרים שכולל כל הגליות, כי כל הגליות מכנים בשם מצרים על שם שהם מצרים לישראל (בראשית רבה טז, ד), דהינו גלות התאות של הגוף שבהם נאחזין העכו"ם, כמבאר בדברי רבנו ז"ל כמה פעמים (סימנים ד, לו), וכשתאות הגוף מתגבר על נפש ישראלי חס ושלום, הינו התגברות הגוף על הנפש, זה עקר הצער וגלות ישראל. וצריך כל אחד מישראל לחוס על נפשו ולעמד בנסיון ולהגביר הנפש על הגוף לצאת מגלות התאות של הארבע מלכיות, שזהו בחינת יציאת מצרים שכולל כל הגליות של כל הארבע מלכיות, כמו שכתוב (בראשית טו, יד): "וגם את הגוי אשר יעבדו", ודרשו רבותינו ז"ל (בראשית רבה מד, יט): 'וגם', לרבות ארבע מלכיות, שכלם הודיעם השם־יתברך לאברהם בשעה שהודיעו גלות מצרים, כי כלם נקראים גלות מצרים על שם שהם מצרים לישראל כנ"ל, כי זה עקר המצר בחינת צמצום וצער ודינין שנמשך על־ידי התגברות הגוף על הנפש חס ושלום. ועקר יציאת מצרים הוא שתתגבר הנפש על הגוף בחינת (שמות ג, יב) "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים" וכו', דהינו קבלת התורה שהיא בחינת התעלות הנפש על הגוף, כי הנפש היא בחינת תורה וכו' כנ"ל. ועל־כן כל הגליות כלולים בארבע מלכיות, כי כל הגליות נמשכין מארבעה יסודות הגוף, הינו התגברות הגוף על הנפש חס ושלום, שזה עקר הגליות כנ"ל.

וזה בחינת ארבע לשונות של גאלה הנאמר ביציאת מצרים, שכנגדם הם הארבע כוסות בפסח, כי עקר הגאלה הוא בחינת התגברות הנפש על הגוף שהוא ארבעה יסודות.

ועל־כן אמרו רבותינו ז"ל (מכילתא בשלח טז, ד): 'לא נתנה התורה אלא לאוכלי המן'. כי מן הוא אכילה דקדשה שהוא התעלות הנפש, שהיא בחינת דעת, בחינת תורה, בחינת (משלי יג, כה): "צדיק אכל לשבע נפשו", כי המן בחינת משה, בחינת דעת, כמובא. ועל־כן על־ידי אכילת מן נתעלה הנפש שהיא בחינת תורה. ועל־כן 'לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן', כי עקר התעלות הנפש הוא על־ידי שבירת תאות אכילה, כי עקר חבור הנפש עם הגוף הוא על־ידי האכילה שהיא חיות האדם, ואם לא יאכל האדם - ימות, ותסתלק נפשו מגופו חס ושלום. נמצא, שהאכילה מחבר הנפש עם הגוף ועל־כן הכל תלוי בקדשת האכילה, כי כשחס ושלום מתגבר תאות אכילה ואוכל להנאתו בשביל מלוי כרסו ותאות גופו חס ושלום, אזי מתגבר הגוף על הנפש חס ושלום. וכן להפך, אם מקדש עצמו ואוכל בקדשה גדולה בשביל נפשו לבד, בחינת "צדיק אכל לשבע נפשו", אזי מתגבר הנפש על הגוף, והכל כפי האכילה שהיא ממצע בין הנפש והגוף, ועל־כן הכל תלוי בקדשת האכילה.

ועל־כן מבאר במאמר הנ"ל, שעקר הכנעת הגוף, דהינו הארבעה יסודות הוא על־ידי תענית, כי התענית היא שבירת תאות אכילה, שעל־ידי־זה עקר הכנעת הגוף לגבי הנפש כנ"ל. וזה בחינת אכילת מן שהוא בחינת תענית, בחינת (דברים ח, ג): "ויענך וירעבך ויאכלך את המן", 'ויענך' לשון תענית. גם איתא, שקדם שאכלו ישראל את המן התענו מקדם, כי אכילת המן היא אכילה דקדשה, שזוכין על־ידי תענית, שהיא בחינת "צדיק אכל לשבע נפשו", בחינת התעלות הדעת, והתורה שהיא בחינת מן.

ועל־כן גם עכשו אי אפשר לישראל לאכל שום מאכל, כי אם כשמקדשין ומזככין את המאכל שיהיה בבחינת מן, כדי שעל־ידי זה המאכל, תתעלה הנפש על הגוף, כמו על־ידי המן כנ"ל. וביותר צריכין לקדש את הלחם שהוא עקר חיות האדם, כי 'פתא סעדא דלבא' (בראשית רבה מח, יא), ועקר החיות והשביעה הוא על־ידי הלחם. ועל־כן צריכין לקדש את הלחם ביותר כדי שיהיה בבחינת מן, בבחינת שביעת הנפש, בחינת "צדיק אכל לשבע נפשו", כנ"ל.

וזה בחינת אסור חדש, כי אסור לאכל שום תבואה מחמשת מיני דגן עד שיקריבו העמר שעורים תחלה, כי על־ידי הקרבת העמר, על־ידי־זה ממתיקין הדין וממשיכין חסד, שהוא בחינת התעלות הנפש על הגוף, דהינו שמכניעין בחינת בהמה, בחינת סכלות וחמר וגוף וחשך ושכחה וכו', ומעלין בחינת נפש, בחינת אדם, בחינת חכמה, בחינת זכרון וכו', כי שעורים הוא מאכל בהמה ועל־ידי הקרבת העמר שעורים, על־ידי־זה ממתיקין ומכניעין בחינת בהמה שהיא בחינת גוף כנ"ל ועולין מבהמה לאדם, מגוף לנפש וכו'. כי שעור"ה בגימטריא שתי פעמים מנצפ"ך עם הכלליות, כמובא בכתבים (פרי־עץ־חיים, ספירת העמר פרק ד). הינו בחינת חמשה דמים, חמשה שמות שיש לנפש שהם בחינת חמש אותיות מנצפ"ך שנמתקין על־ידי הנפת העמר שעורים, שעל־ידי־זה נמתקין הגבורות ונמשכין חסדים ונתעלה הנפש ונכנע הגוף, כי עולין מבהמה לאדם, מגוף לנפש, כנ"ל: