# ו

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/773/63/6/

ועל־כן קצירת העמר דוחה שבת, כי בשבת אסור לעשות שום מלאכה שהיא 'עובדין דחל', שהוא בחינת גוף, כי ששת ימי המעשה הם בחינת גוף וחמר, בהמה סכלות - כנגד שבת, שהיא בחינת נפש, בחינת אדם, בחינת דעת, כי כל המלאכות של ששת ימי המעשה הם בחינת גוף שהוא בחינת עשיה, בחינת עשית מלאכות, בחינת חמר, בחינת סכלות, בחינת (במדבר יא, ח): "שטו העם ולקטו" – בשטותא (זהר בשלח סב:), ושבת היא בחינת נפש, בחינת (שמות לא, יז): "כי בו שבת וינפש". ועל־כן זוכין אז לנפש יתרה והיא בחינת דעת, כמו שכתוב בשבת (שם לא, יג): "לדעת כי אני ה' מקדשכם". ועל־כן אז הוא בטול ושביתה מכל המלאכות שהם בחינת גוף וחמר, כי אז הוא הארת הנפש, שהיא בחינת בטול ושביתה, בחינת עולם הבא שאז עקר החיים הנצחיים, כי אז יהיה עולם־הנשמות. כי עקר החיים הוא כשהגוף נתבטל ונכלל בנפש, עד שזוכין לדעת את ה' בגוף ונפש. וזהו התכלית של ישראל שיזכו לאחר התחיה שיחיו המתים בגוף ונפש, ואז יהיה הגוף זך וצח בתכלית הזכות בבחינת נפש ממש, ואז יחיו חיים נצחיים ונדעה את ה' בגוף ונפש יחד, ואז יתגלה האור של עתיד שהוא אור הגנוז לצדיקים, כי כשנכלל הגוף בנפש זהו בחינת אור וחיים וכו' כנ"ל.

ותחלת בריאת האדם היה בשביל תכלית הזה, ועל־כן הושיבו השם־יתברך לאדם הראשון בגן־עדן, כי השם־יתברך רצה שיזכה האדם לזה התכלית מיד בחיים חיותו, שיהיה הגוף והנפש אחד ויחיו חיים נצחיים ויכירו אותו לנצח בעודם בגופם, אך כל זה היה תלוי בקדשת האכילה שהיא חבור הגוף והנפש כנ"ל.

ועל־כן מצוה הראשונה שנצטוה אדם הראשון היה בענין האכילה, שנצטוה לבלי לאכל מעץ הדעת טוב ורע, דהינו שלא יאכל אכילה שהיא בחינת תערבת טוב ורע, שעל־ידי־זה יכול להתגבר הגוף חס ושלום. ומחמת שאדם הראשון עבר על זה - על־כן נתגרש מגן־עדן, שהוא בחינת מושב הנפשות שיושבין שם אחר הסתלקותם. ומחמת שאכל מעץ הדעת ונתגבר הגוף, על־כן נתגרש מגן־עדן ונגזר עליו מיתה שהוא בחינת גוף, כי עכשו אי אפשר לזכות לזה התכלית בשלמות כי אם אחר המיתה, שאז יתבלה הגוף ויזדכך, ואז יזכו להכיר את ה' בגוף ובנפש, כל אחד ואחד כפי מה שיגע עצמו בזה העולם לשבר תאות הגוף ולהכניע הגוף לגבי הנפש, כמו כן יזכה אז אחר התחיה לחיות חיים נצחיים להכיר את ה' בגוף ונפש, כי אז יהיה הגוף צח וזך בבחינת נפש ממש, וכנ"ל.

ועל ידי שנתגרש אדם הראשון על־ידי פגם אכילת עץ הדעת, על־ידי־זה נגזר עליו (בראשית ג, יט): "בזעת אפיך תאכל לחם" וכו', שהוא עובדין דחל, שהם שלשים ותשע מלאכות, שהם שלשים ותשע מלקיות כנגד שלשים ותשע קללות שנתקללו על־ידי חטא עץ הדעת, כי נתגבר הגוף שהוא בחינת עשיה, בחינת עובדין דחל, דהינו שלשים ותשע מלאכות.

אבל שבת הגן על אדם הראשון, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (זהר תרומה קלח.): 'שבת אגין עלוהי' (שבת הגנה עליו). כי השם־יתברך חמל עלינו ונתן לנו את השבת, שאז הוא מעין עולם הבא בחינת התעלות הנפש כנ"ל, ואז הוא בטול ושביתה לגמרי מכל השלשים ותשע מלאכות, ועל־ידי קדשת השבת אנו יכולין גם להמשיך קדשת שבת על ששת ימי החל ולקדש את השלשים ותשע מלאכות של ימי החל, שיהיה בבחינת קדשת שבת בבחינת ט"ל אורות, בבחינת מלאכת המשכן, כי כל הל"ט מלאכות ממשכן גמרינן להו (שבת מט:), להורות של"ט מלאכות של ישראל עם קדוש צריכין להיות בקדשה גדולה, בבחינת מלאכת המשכן, כמובא בדברי רבנו ז"ל במקום אחר (סימן יא ועוד), כי עקר - מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת (עבודה זרה ג.), כי זה עקר העבודה בעולם הזה שהוא בחינת גוף - להתגבר לקדש עצמו לשבר הגוף להכניע הגוף לגבי הנפש, ועל־ידי־זה זוכין לעולם הבא שהוא עולם הנפשות. וזהו בחינת מה שצריכין לקדש הל"ט מלאכות בששת ימי החל, שעל־ידי־זה זוכין לשבת בבחינת (שמות לא, טו): "ששת ימים תעשה מלאכתך וביום השביעי שבת".

כי קדשת שבת זוכין כפי מה שזוכין לקדש בימי החל, כי אז עקר העבודה והמלחמה להגביר הנפש על הגוף, קדשת שבת על ימי החל, להגביר חיי עולם על חיי שעה, חיי עולם הבא על חיי עולם הזה שיהיה כל תשוקתו ויגיעתו בכל ימי החל שהם בחינת ימי העולם הזה, בחינת גוף וכו' כנ"ל - להכניע ולבטל הגוף והחמר לגבי הנפש שיהיה הגוף נכלל בהנפש שזהו בחינת כלליות ששת ימי החל, בשבת, כלליות ימי העולם הזה בעולם הבא בבחינת (בראשית כד, א): "ואברהם זקן בא בימים" – 'דסב ועאל ביומין' (תרגום שם), שזוכין לבא ולעלות לעולם הבא עם כל ימי העולם הזה, שכלם היו קדושים וטהורים, עד שכלם עלו ונכללו למעלה למעלה בבחינת עולם הבא שהוא עולם הנשמות כנ"ל, ואז כשזוכין שיהיה הל"ט מלאכות בבחינת מלאכת המשכן אז כל הל"ט מלאכות הם בבחינת ט"ל אורות, כי 'ציורא דמשכנא כציורא דגן עדן' (זהר פקודי רלא:), שהוא עולם הנשמות בבחינת עולם הבא, שאז יחיו המתים ויהיה נכלל הגוף בהנפש ויחיו חיים נצחיים כנ"ל.

וזהו בחינת ט"ל אורות, כי ט"ל אורות, הוא הט"ל של תחיה, כמו שכתוב (ישעיה כו, יט): "יחיו מתיך נבלתי יקומון הקיצו ורננו שכני עפר, כי ט"ל אורות טליך" וכו'. נמצא, שט"ל אורות הוא הטל של תחית המתים שהוא חיים נצחיים, שזהו בחינת נפש כנ"ל. וכל זה זוכין על־ידי קדשת שבת שהוא מעין עולם הבא שעל־ידי ששובתין בשבת מכל הל"ט מלאכות, מעובדין דחל, על־ידי־זה זוכין להגביר הנפש על הגוף, עד שזוכין גם להמשיך קדשת שבת על ששת ימי החל, עד שגם בששת ימי החל זוכין להגביר הנפש על הגוף ונתקדשין הל"ט מלאכות, שהם בחינת גוף בבחינת ט"ל אורת - שהם בחינת חיים נצחיים בחינת נפש, כנ"ל.

נמצא שעקר בטול מלאכה בשבת מכל הל"ט מלאכות הוא בשביל לזכות להגביר הנפש על הגוף, לזכות לט"ל אורת, לטל של תחיה, דהינו חיים נצחיים בחינת 'טועמיה חיים זכו', בחינת 'ואין דומה לך מושיענו לתחית המתים' שמזכירין בשבת, כי שבת מעין עולם הבא, בחינת תחית המתים, שאז יחיו חיים נצחיים בגוף ונפש, שזהו בחינת שבת כנ"ל.

ועל־כן קציר העמר שהוא בחינת התעלות נפש על הגוף, כי עקר התעלות הנפש הוא על־ידי הנפת עמר שעורים, שעל־ידי־זה יוצאין מבהמה לאדם מגוף לנפש, ועקר קבלת התורה מתחיל על־ידי־זה דיקא, על־ידי העמר שעורים כנ"ל, על־כן קציר העמר דוחה שבת, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ראש השנה ט.): "בחריש ובקציר תשבת" (שמות לד, כא) - יצא קציר העמר שהוא מצוה. כי קציר העמר שהוא מצוה על־ידי־זה עקר התעלות הנפש, ועל־ידי־זה דיקא זוכין לקבלת התורה שעל ידה זוכין לחיי עולם הבא שהיא בחינת ט"ל אורות, ועל־כן קוצרין העמר אפלו בשבת שהיא בחינת נפש, כי דיקא על־ידי קצירה זו זוכין להתעלות הנפש כנ"ל.

וזה שתלתה התורה הנפת העמר בקדשת השבת, כמו שכתוב (ויקרא כג, יא): "ממחרת השבת יניפנו הכהן", כי עקר הנפת העמר הוא בחינת שבת, בחינת עולם הבא שזוכין על־ידי־זה, על־ידי התעלות הנפש על הגוף שהוא בחינת הנפת העמר שעורים - שמניפין אותו לה', ומעלין מבהמה לאדם, מגוף לנפש, ממיתה לחיים, מחכמות חיצוניות לחכמות התורה וכו', כנ"ל: