# ב

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/773/64/2/

וזה בחינת אסור חדש שאסור לאכל מתבואה חדשה, שהוא עקר האכילה, עד שיקריבו את העמר שהוא בא משעורים דיקא (יורה דעה סימן רצג), כי ישראל עם קדוש צריכין שיהיה כל אכילתם בבחינה הנ"ל, שיהיו נזונים רק מהתנוצצות האותיות שיש בהדבר שאוכלים, שזהו עקר שלמות תקון האכילה דקדשה. ולזה אי אפשר לזכות כי אם על־ידי שלמות לשון הקדש על־ידי לשון תרגום כנ"ל.

וזה בחינת עמר שעורים שהוא בחינת תקון שלמות הדבור, כמובא בכונת האר"י ז"ל, ששעורה היא בחינת שתי פעמים מנצפ"ך, שמשם עקר הדבור, כי חמש אותיות מנצפ"ך הם חמש מוצאות הפה, כמובא בכתבים כמה פעמים (פרי־עץ־חיים ספירת העמר פרק ד), הינו כי שעורים הם בבחינת לשון תרגום, שעל ידו עקר הבנין והשלמות של הדבור של לשון הקדש שבו נברא העולם, כי עקר הדבור שהוא בחינת עשרים ושתים אותיות של לשון הקדש, הוא בחינת 'חטה', שהוא בגימטריא עשרים ושתים, כמובא בהתורה הזאת שזהו בחינת 'עשאה כאוצר של חטים' וכו', עין שם. ושעורים הם בחינת לשון תרגום, שהיא בחינת תרדמה ושנה, שעל ידו עקר הבנין והשלמות של לשון הקדש שהיא בחינת חוה - אשה כנ"ל. כי שעורים הם בחינת מאכל בהמה, שהוא בחינת העדר הדעת, שזהו בחינת תרדמה ושנה שהוא הסתלקות הדעת, ותרדמה ושנה הם בחינת לשון תרגום כנ"ל.

[וכן איתא במקום אחר בהתורה 'פתח רבי שמעון' (בסימן ס): שמאכל בהמה הוא בחינת שנה שהיא הסתלקות הדעת הסתלקות הפנים, עין שם. כי עקר שלמות לשון הקדש הוא לזכות על־ידי־זה לפנים מאירות, בחינת (דברים ה, ד): "פנים בפנים דבר ה' עמכם". עין שם בהתורה הזאת תפלה לחבקוק, והבן היטב]:

ובשביל זה צריכין להקריב עמר משעורים דיקא, תכף אחר יום ראשון של פסח, ואז דיקא התר הלחם חדש לאכל, ואז מתחילין לספר ספירת העמר כדי שיטהרו נפשות ישראל מזהמתן - לצאת מזהמת מצרים ולזכות לקבלת התורה בשבועות. כי בשעת יציאת מצרים בליל ראשון של פסח, אז זכינו לבחינת לשון הקדש שבו נברא העולם, כי אז בשעת יציאת מצרים רוממנו מכל לשון, כי אז היה התחלת התקרבות ישראל לאביהם שבשמים, כי אז הוציאנו מגלות מצרים, שכולל כל הגליות של כל השבעים אמות, ששם עקר הטמאה, הינו תאות נאוף שהוא רע הכולל של כל השבעים אמות שמצרים כלולים מהם, כי מצרים הם בני חם שטופי זמה, כי הם ערות הארץ, כמובא (עץ חיים שער מג פרק א). והשם־יתברך ברחמיו הוציאנו אז ממצרים ממ"ט שערי טמאה, הינו מתאות נאוף שהיא עקר הטמאה של כל השבעים אמות, ואז התחיל לבחר בנו מכל עם ורוממנו מכל לשון, כי אז נתגלה בחינת לשון הקדש שהוא דבר ה' שבו נברא העולם. כי ביציאת מצרים שדד המערכות ושנה הטבע באותות ומופתים גדולים ונוראים מאד מאד, שעל־ידי־זה נתגלה חדוש העולם, שהשם־יתברך ברא את העולם והוא יתברך מנהיג עולמו כרצונו והוא בוחר בעמו ישראל, שבשבילם ברא ומקים הכל, כאשר ראו בעיניהם כל העולם בכל העשר מכות שבאו על המצריים במופתים נוראים ושנוי הטבע מאד, וישראל נצולו מהם, והכל היה כדי להכריח את פרעה שישלח את ישראל עמו ממצרים. ועל־כן אז נתגלה דבר ה' שהוא בחינת לשון הקדש שבו נברא העולם, כי אז נתגלה כי "בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם" (תהלים לג, ו), כי מאחר שנתגלה אז שהשם־יתברך ברא העולם, על־כן בודאי נתגלה אז בחינת לשון הקדש שהוא דבר ה' שבו נברא העולם, שעל־ידי־זה רוממנו מכל לשון וקרבנו אליו אז.

אבל אף־על־פי שזכינו אז לבחינת לשון הקדש שהוא דבר ה' שבו נברא העולם (בראשית רבה יח, ד), והאיר עלינו אז הארה עצומה ונפלאה מאד, אף־על־פי־כן עדין לא היה הלשון הקדש בשלמות, כי היה רק בבחינת הלשון הקדש הבא מלמעלה, שעדין מחסר תקון בזה העולם, ואין בו שלמות כי אם כשמשלימין אותו בזה העולם מלמטה על־ידי בחינת לשון תרגום, דהינו על־ידי שמיגעין עצמן לברר בחינת "עץ הדעת טוב ורע" שהוא בחינת נגה, שהוא בחינת תרגום, שאז עקר השלמות של לשון הקדש וכנ"ל. כי בשעת יציאת מצרים הכל היה עדין בבחינת 'אתערותא דלעלא', כמובא (פרי־עץ־חיים, חג המצות פרק א). כי לא היו ישראל עדין ראויין להגאל על־ידי מעשיהם לבד, כמובא. רק השם־יתברך כביכול הכרח להוציאם מיד כדי שלא ישתקעו שם, כמו שכתוב (שמות יב, לט): "ולא יכלו להתמהמה", וכמובא (של"ה פסחים דרוש ג).

כי במצרים קדם קבלת התורה אי אפשר להשלים את הלשון הקדש על־ידי לשון תרגום, כי זה הברור של בחינת לשון תרגום אי אפשר כי אם על־ידי התורה, שהוא כלול מבחינת "שנים מקרא ואחד תרגום", שהוא בחינת שלמות לשון הקדש על־ידי לשון תרגום.

כי התורה היא בחינת עץ החיים תקון עץ הדעת, כי עקר התקון והברור הטוב מהרע הוא על־ידי התורה שכלולה מתורה שבכתב ותורה שבעל פה, שהוא בחינת שלמות לשון הקדש על־ידי לשון תרגום, כי תורה שבכתב היא בבחינת לשון הקדש, כי כל התורה, נביאים, כתובים הם בלשון הקדש, ותורה שבעל פה הוא בבחינת לשון תרגום שהוא בחינת עץ הדעת טוב ורע, בחינת נגה, שזהו בחינת ששה סדרי משנה, שהם בחינת כשר ופסול, טמא וטהור, אסור ומתר, הינו בחינת טוב ורע, כמובא. הינו שעל־ידי בחינת ששה סדרי משנה שהם כלל תורה שבעל פה מבררין הטוב מהרע, דהינו שמבררין הכשר מהפסול, הטמא מהטהור וכו' שזהו בחינת ברור עץ הדעת טוב ורע, בחינת ברור לשון תרגום, שעל־ידי־זה עקר שלמות לשון הקדש, כנ"ל.

ועל־כן עקר התורה שבעל פה נכתבה בלשון תרגום, שהוא הגמרא שסדרו רבותינו ז"ל בלשון תרגום, ששם עקר ברור כל דיני התורה כשר ופסול וכו'. וגם התורה שבכתב בעצמה כלולה מלשון הקדש ותרגום, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה לו, ח): מנין לתרגום מן התורה וכו'. כי כלל התורה הוא בחינת דבור הקדוש של השם־יתברך שבו ברא העולם שהוא לשון הקדש כנ"ל, כי באוריתא ברא קדשא בריך הוא עלמא, והתורה היא מקימת את העולם. ועקר קיום העולם על־ידי התורה הוא על־ידי בחינת שלמות לשון הקדש על־ידי לשון תרגום, דהינו על־ידי שישראל עם קדוש נתנסין ונצטרפין בזה העולם הבחירה, וכובשין את יצרם ומשברין תאותם ומתרחקים מנאוף, ומקימין מצות התורה, על־ידי־זה מבררין הטוב שבתרגום, הטוב שבעץ הדעת, ומשלימין את הלשון הקדש בבחינת שלמות לשון הקדש על־ידי לשון תרגום.

אבל במצרים שהיה קדם קבלת התורה לא היה אפשר לברר בשלמות הטוב מהרע, ולא היה אפשר להם לברר לשון הקדש על־ידי לשון תרגום. ועל־כן לא היה בכחם של ישראל להכניע זהמת מצרים ולצאת מהם, רק שהשם־יתברך ברחמיו חמל עלינו בחסדו, ובזכות אבותינו ודלג על הקץ והוציאנו בעצמו, בבחינת אתערותא דלעלא, שזהו בחינת לשון הקדש לבד, קדם שנשלם על־ידי לשון תרגום שהוא השלמות שמשלימין אותו מלמטה בזה העולם, רק הוא יתברך בעצמו השלים הלשון הקדש בהארה נפלאה מלמעלה, וגלה לעין כל שהוא יתברך ברא עולמו בדבור, והוא מושל גם עתה בדבורו, ונותן כח לצדיקים לשנות הטבע כרצונו, ועל־ידי־זה הוציאם ממצרים באותות נוראות וכנ"ל.

אבל אף־על־פי שהאיר עלינו אז הארה נפלאה ועצומה מאד, אף־על־פי־כן עדין אין זה תכלית השלמות, מחמת שהיה רק בבחינת אתערותא דלעלא ולא היה עדין בבחינת שלמות הנשלם מלמטה על ידינו, שהוא בחינת שלמות לשון הקדש על־ידי לשון תרגום וכנ"ל. ועל־כן לא היתה ההארה רק לפי שעה ביום הראשון, ואחר־כך תכף נסתלק ואזי תכף ביום שני צריכין אנו לחזר ולהתחיל מחדש להשלים הקדשה, דהינו הלשון הקדש על ידינו להשלים בחינת הלשון הקדש על־ידי לשון תרגום כנ"ל שזהו עקר השלמות, כנ"ל.

וזהו בחינת העמר שעורים שאנו צריכין להקריב ביום שני של פסח, כי שעורים הוא בחינת הברור של לשון תרגום, שהוא בחינת עץ הדעת טוב ורע כנ"ל, כי שעורים הוא כלול ממאכל אדם ומאכל בהמה, כי שעורים מאכילין אותו לבהמות, אבל גם מבררין אותו ועושין ממנו מאכלי אדם, אבל חטים כל עקר אכילתו הוא רק מאכל אדם, כי חטים הוא בחינת לשון הקדש, שהוא בחינת קדשת ישראל שנקראים אדם, אבל שעורים כלול משניהם מבחינת לשון הקדש שהוא בחינת אדם, ומבחינת לשון השבעים אמות שהם בחינת בהמה, כי הוא מאכל אדם ומאכל בהמה, כי הוא בבחינת לשון תרגום שהוא ממצע בין לשון הקדש ובין לשונות העמים כנ"ל, ועל־כן על ידו עקר הברור שזהו עקר הבנין והשלמות של לשון הקדש, בבחינת שלמות לשון הקדש על־ידי לשון תרגום כנ"ל, ועל־כן צריכין להביא העמר משעורים דיקא, וכנ"ל: