# ג

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/773/64/3/

וזה שכתוב בתקונים ובזהר (זהר אמור צו.): שהעמר שעורים הוא בחינת מנחת קנאות, שהיא בחינת הקרבן של הסוטה שהיה משעורים שבו היתה נבדקת אם מעלה מעל באישה ואם היא טהורה וכו'. וכמו שכתוב שם בזהר: 'ואיהו בדיקו דאשת חיל' וכו', עין שם, הינו כנ"ל. כי מנחת שעורים היא בחינת הברור והצרוף של בחינות לשון תרגום, ששם עקר הבדיקה והנסיון והצרוף של תקון הברית שהוא בחינת לשון הקדש, כי הוא בבחינת נגה שלפעמים נכלל בקדשה ולפעמים להפך, והכל כפי מעשה האדם, שאם אינו זוכה חס ושלום אזי נכלל נגה בטמאה, שזהו בחינת שנכלל לשון תרגום בלשונות העמים חס ושלום. אבל כשזוכה אז נכלל נגה בקדשה, דהינו שנכלל לשון תרגום בלשון הקדש, ואז עקר שלמות לשון הקדש על־ידי־זה דיקא כנ"ל, שזהו בחינת מנחת שעורים של הסוטה שהיא נבדקת בזה, אם היא בבחינת "אשת חיל", בחינת "אשה יראת ה'", בבחינת תקון הברית, בבחינת שלמות לשון הקדש, או להפך חס ושלום.

וכן כלל ישראל, צריכים להביא מנחת שעורים ביום שני של פסח, שעל־ידי־זה הם מבררים בחינת תרגום, ומשלימין את הלשון הקדש בבחינת שלמות לשון הקדש על־ידי לשון תרגום וכנ"ל. ואז דיקא התר לאכל לחם חדש שהוא עקר האכילה, כי אז כשזוכין להשלים הלשון הקדש על־ידי לשון תרגום, אז מביאין הארה והתנוצצות לכל האותיות שיש בכל דבר שבו נברא כנ"ל, ואז כל אכילתו ושתיתו הוא רק מהתנוצצות האותיות שיש בהדבר כנ"ל, שזהו עקר קדשת אכילת ישראל. וכל זמן שאין משלימין ישראל מאכליהם בבחינה זאת - אינו ראוי למאכלם, על־כן אסורים לאכל חדש עד שיקריבו העמר שעורים, שעל־ידי־זה נשלם מאכליהם בבחינה זאת, שיהיו כל מאכליהם מהתנוצצות האותיות לבד, וכנ"ל: