# ח

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/773/64/8/

אבל הרשעים המכשפים שהם בלעם וחבריו, הם 'אזלין בתר אפכא' (הולכים להפך), שהם עושין בהפך ממש, כי בלעם היה משקע ברע הכולל בתכלית הזהמא, כמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק (במדבר כב, ל): "ההסכן הסכנתי", שהיה עושה עם האתון מעשה אישות וכו' (עבודה זרה ד:), ואף־על־פי־כן רצה להמשיך על עצמו רוח מלמעלה, בחינת רוח נבואה דרך התרגום שהוא עץ הדעת, שהוא לשון ארמי, שדרך שם היה עולה לינק מהקדשה, בבחינת (שם כג, ז): "מן ארם ינחני בלק מלך מואב" - 'מן ארם' דיקא, הינו על־ידי לשון ארמי לשון תרגום, שדרך שם עולין הקלפות לינק מהקדשה בבחינת ארמי אובד אבי, כמבאר כל זה היטב בהתורה הנ"ל. כי השם־יתברך ברא את העולם רק בשביל הבחירה, כידוע, על־כן נתן להבחירה כח גדול מאד מאד, וכמו שהצדיקים יש להם כח לברר עץ הדעת בחינת תרגום, ולהשלים את הלשון הקדש, ולהכניע על־ידי־זה רע הכולל לגמרי ולזכות לרוח נבואה דרך הקדשה כנ"ל, כמו כן להפך, נתן כח לבלעם וחבריו שאינם חפצים לשבר תאותם - לשבר ולהכניע הרע שבעץ הדעת, ולא די שלא שברו הרע שלהם, ולא בררו עץ הדעת בחינת תרגום, אף גם התגבר בהם רשעותם כל כך, עד שהתגברו בתקף הרע שלהם לינק מהקדשה לעלות דרך העץ הדעת, דרך התרגום, לינק מהקדשה להמשיך בחינת הלשון הקדש, בחינת רוח נבואה, למקומות שלהם להמשיך עליהם רוח נבואה דרך הטמאה, דרך הרע שבעץ הדעת וכו' כנ"ל. וכל מה שהתגבר יותר בתקף זהמתו - לא השפיל את עצמו נגד הקדשה, אדרבה, רצה להמשיך הקדשה חס ושלום למקומו, להמשיך רוח נבואה למקומו הטמא, להגביר הרע הכולל על לשון הקדש, להגביר חס ושלום ממשלת עמים, שהם רע הכולל על ישראל חס ושלום, שהם מרממים מכל לשון, שהם בבחינת לשון הקדש, הפך הצדיקים שמבררין התרגום בחינת עץ הדעת, ומשלימין את הקדשה ומכניעין רע הכולל לגמרי, וזוכין לרוח נבואה דרך הקדשה כנ"ל. והוא התגבר מהפך אל הפך לעלות דרך התרגום לינק מהקדשה ולהמשיך רוח נבואה בחינת לשון הקדש לעצמו, דרך הטמאה, כנ"ל.

כי השם־יתברך נתן זה הכח להבחירה, שיהיה כח להאדם להמשיך הרוח דלעלא כרצונו או דרך הקדשה, או להפך חס ושלום, והעקר הוא הדבור, שבו ברא השם־יתברך את העולם, ובו עקר ההנהגה והממשלה. ועל־כן 'דבור' לשון מנהיג ומושל, כמו 'דבר אחד לדור' (סנהדרין ח.), כמובא בדברי אדמו"ר ז"ל (בסימן ד), כי הצדיקים מושלים בדבורם, כמו שאמרו רבותינו ז"ל, מחמת שהשלימו את הדבור לשון הקדש על־ידי לשון תרגום, על־ידי שבררו עץ הדעת בשלמות וכנ"ל. ובלעם רצה להמשיך הדבור בגלות אצלו, למשל בדבורו כרצונו על־ידי שהתגבר בתקף טמאתו לעלות דרך התרגום, דרך עץ הדעת לינק מהקדשה שהיא הדבור של לשון הקדש, ולהמשיך הדבור לעצמו שבו ברא השם־יתברך את העולם ומסר את הדבור לבני אדם, שיהיה להם כח בדבורם לשלט כרצונם. כי עקר הממשלה של כל אחד כפי בחינתו, הוא על־ידי הדבור שנמשך מלשון הקדש שהוא שרש הדבור שהוא חיות כל העולם, כי בו ברא את העולם ובו מקים את העולם, כידוע.

ועל־כן באמת היה לו לבלעם ממשלה וכח גדול בדבורו שהמשיך לעצמו דרך הטמאה, כמו שכתוב (במדבר כב, ו): "כי ידעתי את אשר תברך מברך ואשר תאר יואר". והכל בכח הדבור שמשך לעצמו כנ"ל, וכמו שפרש רש"י: שנטלו עצה ממדין ואמרו על משה, אין כחו אלא בפה אף אנו נבוא עליהם באדם שכחו בפה וכו'. כי משה זכה לדבור של לשון הקדש דרך הקדשה, על־ידי ששבר ובטל הרע שבעץ הדעת לגמרי ובלעם להפך ממש וכנ"ל.

ועל־כן סברו בלק ובלעם, שגם על ישראל שהם עקר בחינת לשון הקדש כנ"ל יוכלו להתגבר חס ושלום, ובאמת היו ישראל אז בסכנה גדולה, כידוע (ברכות ז.), אבל השם־יתברך חמל על עמו, ובנפלאותיו הנוראות סבב לטובת ישראל ועשה נסים ונפלאות גדולות - להוציא בלעו מפיו כרצונו ובבחירתו בעצמו, כי עקר כחו היה מחמת שלא הניח את מחשבתו להכניע את עצמו ולבטל את עצמו נגד הקדשה, אדרבא, כל מה שירד אל הטמאה יותר - רצה להמשיך בתקף מחשבתו הרעה לשם את הרוח הנבואה יותר ויותר, והיה לו כח לזה, מחמת גדל הכח שנותן השם־יתברך להבחירה וכנ"ל, [וכמבאר בדברי אדמו"ר ז"ל (סימן קצג; תנינא סימן נג; שיחות הר"ן סימן סב) גדל הכח שיש להמחשבה, עין שם]:

כי ישראל עם קדוש, כל מי שמרגיש בעצמו שאינו קדוש כראוי, הוא מכניע ומבטל את עצמו נגד השם־יתברך ואינו רוצה לילך בגדולות ונפלאות ממנו, להמשיך על עצמו רוח נבואה בחינת רוח הקדש, כי יודע שרחוק מזה. ואם ירצה להמשיך על עצמו בחינת מראות וחזיונות - יוכל לקלקל יותר ויותר, כאשר נכשלו בזה רבים מאד, רק הוא הולך בתמימות, ומבקש מהשם־יתברך שיעזרו לצאת מפחיתותו ויזכה לקדש את עצמו כראוי, ואז אם יזכה ויהיה ראוי לזה לקבל רוח הקדש דרך הקדשה - ה' הטוב יעשה עמו כרצונו. אבל בלעם ותלמידיו הם להפך כנ"ל, שמשקעים בכל הטמאות ומתגברים להמשיך על עצמם דרך הטמאה את הרוח דלעלא, שיש כח להאדם הבעל בחירה להמשיכו לעצמו כרצונו כפי בחירתו לטוב או להפך כנ"ל, וכמובן מזה בהתורה 'בקרוב עלי מרעים' (סימן לו), על פסוק (במדבר כג, כ): "הנה ברך לקחתי וברך" וכו', עין שם.

והשם־יתברך, כל זמן שחפץ בקיום העולם אינו רוצה לבטל כח הבחירה שבשביל זה נברא כל העולם, רק בתחבולותיו הנפלאות לקח והוציא ממנו הדבור על־ידי בחירתו בעצמו. וזה בחינת פתיחת פי האתון שהשם־יתברך עשה נס כזה - שפתח פי האתון שדברה עמו והוכיחתו, ולא יכל לעמד בתוכחתה, ועל־ידי זה היה עקר מפלתו, ונטל ממנו ממשלת הדבור, והכרח לדבר כרצון השם־יתברך, ולהפך הקללה לברכה, כי כל כחו היה שהמשיך הדבור לתקף הסטרא אחרא והטמאה, ולא רצה להשיב הדבור למקומו לקדשתו, ומחמת כח הבחירה היה לו כח לזה כנ"ל. אבל מאחר שהוא בעצמו הניח כל כחו ומחו וחיותו לתוך האתון, שהיה עושה עמה מעשה אישות דכל 'חילא דשייפא גופא' וכו', כמבאר בזהר הקדוש (מקץ קצז.), שכל הכחות שבכל איברי האדם נמשכין לתוך טפת הזרע, על־כן הוא בתקף טמאתו, שלא רצה להניח להשיב הדבור הקדוש למקומו למעלה, רק המשיך אותו בכל פעם למטה למטה למקום טמאתו בכח בחירתו כנ"ל. אבל מאחר שהוא בעצמו הניח כל כחותיו וחיותו לתוך האתון כנ"ל, על־כן עשה השם־יתברך עמו כדין וכמשפט, כראוי לרשע רע כמותו, וסבב בנפלאותיו שיהיה נמשך הדבור שלו שמשך למטה לתכלית הטמאה שהיא תאות נאוף - שיהיה נמשך להאתון בעצמו שהאתון בעצמו ידבר כי כך ראוי לו, כי הוא בעצמו המשיך לה כח הדבור שלו, על־ידי שבא עליו ומשך כל כחותיו לשם כנ"ל. וצדיק ה' וישר משפטו, שלא בטל כח הבחירה, ואף־על־פי־כן לקח ממנו כח הדבור בבחירתו בעצמו, כי הוא בבחירתו משך כחו לשם שעל־ידי־זה נמשך לה כח הדבור כדין.

ועל־כן פתח ה' פי האתון והוכיחתו, ולא יכול לעמד בתוכחתה ועל־ידי־זה היה עקר מפלתו, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (בראשית־רבה כ, יד): 'גנות גדול הוא לו, הוא הולך להרג אמה שלמה בדבורו, וכנגד האתון אינו יכול לעמד'. כי בודאי עתה אינו יכול לעמד עוד, מאחר שכבר סבב השם־יתברך שיהיה נמשך הדבור שלו להאתון על־ידי מעשיו ובחירתו בעצמו כנ"ל, על־כן שוב אין לו ממשלה בדבורו, כי אף־על־פי שהדבור עתה במקום נמוך ומזהם מאד אצל האתון, אף־על־פי־כן, מאחר שהאתון אינו בעל בחירה, בקל יכול השם־יתברך להוציא הדבור משם ולהעלותו לשרשו, כי עקר מה שקשה בעיניו יתברך לשבר כח הבחירה שיש לה כח גדול כנ"ל, ומחמת זה היו ישראל בסכנה גדולה וכנ"ל, כי השם־יתברך חפץ משפט ואינו רוצה לבטל כח הבחירה שבשביל זה ברא כל העולם וכנ"ל, וכמובא, [ובשביל זה סיבב השם־יתברך שפרעה בעצמו יתרצה להוציא את ישראל ממצרים, וכן מצינו בכמה ענינים. ואין כאן מקום להאריך בזה]. אבל עתה שהשם־יתברך לקח ממנו הדבור ומסרו להאתון כדין וכמשפט כנ"ל, ופתח פי האתון, כבר אבד כח הדבור בבחירתו בעצמו. ועל־כן לא היה לו כח כנגד ישראל, אדרבא, הכרח לדבר כרצון השם־יתברך, והיה הדבור כרסן בפיו, כמו שפרש רש"י על פסוק (במדבר כג, טז): "שוב אל בלק וכה תדבר", והכרח להפך הקללה לברכה וכנ"ל, כי כבר נלקח כח ממשלת הדבור ממנו על־ידי שנמסר להאתון כדין על־ידי בחירתו בעצמו כנ"ל, ומשם בררו השם־יתברך בקל מאחר שאינו בעל בחירה, ואז חזר ממשלת הדבור להשם־יתברך, והיה מכרח לדבר כרצון השם־יתברך לברך את ישראל כנ"ל: