# הלכה ב

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/782/62/

על־פי המאמר "אנכי ה' אלהיך" וכו' בלקוטי הראשון בסימן ד', עין שם כל המאמר כלו מראשו לסופו.

והכלל, שעל־ידי ודוי דברים לפני התלמיד חכם, על־ידי־זה מחזירין את המלכות לשרשה, ועל־ידי־זה עולה המלכות שהיא בחינת אלהים, בחינת דין, ושב לשרשו להשם־יתברך לבחינת הויה, בחינת חסד, ואזי הויה אלהים שהם חסד וגבורה - כלו אחד, ואזי יודעין שכל מארעותיו הכל לטובתו. וזאת הבחינה היא מעין עולם הבא וכו'. ועל־ידי־זה שמחזירין המלכות לשרשו, דהינו על־ידי ודוי דברים לפני תלמיד חכם, דהינו שעושין תשובה על כל עונותיו, ומשברין כל התאות וכל המדות רעות הנמשכין מארבעה יסודות וכו', כמו שמבאר שם, ומתודין ודוי דברים לפני תלמיד חכם שעל־ידי־זה מחזירין המלכות לשרשו כנ"ל, על־ידי־זה אתה נכלל באין־סוף.

וזה בחינת (זהר בראשית כד.): 'זרקא, דאזדריקת לאתר דאתנטילת מתמן', שתחזר את המלכות לאין־סוף שהוא רצון שבכל הרצונות, כי המלכות שהיא בחינת אותיות הדבורים, כל אות ואות מלבש בה רצון השם־יתברך, שרצון השם־יתברך היה שזאת האות יהיה לה תמונה כזו ואות אחרת יהיה לה תמונה אחרת. נמצא, שרצונות, הינו תמונת אותיות, הם התגלות מלכותו יתברך שמו. וכל אלו הרצונות, הינו התמונות, נמשכין מרצון אין־סוף שאין בו תמונה, וכל הדברים והישות שבעולם הם מהאותיות, הינו ממלכות, כי ישות היא מחמת המלכות שרצה הקדוש־ברוך־הוא שיתגלה מלכותו בעולם, ועל־ידי־זה ברא את העולם מאין ליש, וכל הרצונות, הינו התמונות, וכל הישות, הינו בחינת מלכות מקבל חיותם מרצון אין־סוף, כמו שאמרו (מגלה לא.): 'בכל מקום שאתה מוצא גדלתו' וכו'.

וזה בחינת התפשטות הגשמיות, כי כשרוצה להכלל ברצון אין־סוף - צריך לבטל את הישות שלו. וזה בחינת הסתלקות משה בשבת במנחה, שאז התגלות רעוא דרעוין, שהיא בחינת רצון אין־סוף, שכל הרצונות מקבלין חיותם ממנו, וזה מחמת שבטל משה כל ישותו, כמו שכתוב (שמות טז): "ונחנו מה" וכו'.

וזה שאנו רואין שלפעמים נתלהב אדם בתוך התפלה, וכל זה בחמלת ה' עליו, שנפתח לו אור האין־סוף וכו', ובשעה שנתבטל לגבי אין־סוף אזי הוא בבחינת "ולא ידע איש" (דברים לד, ו), שאפלו הוא בעצמו אינו יודע מעצמו. אבל זאת הבחינה צריך להיות רצוא ושוב כדי שיתקים ישותו, כי הקדוש־ברוך־הוא רוצה בעבודתנו, כמו שאומרים: 'ואבית תהלה מגושי עפר מקרוצי חמר'. ובשביל זה צריך שלא ישאר כן אלא עד שיבא הקדוש־ברוך־הוא בעצמו ויטל נשמתו, אבל בחיים חיותו צריך שיהיה ההתפשטות הגשמיות בבחינת רצוא ושוב. נמצא, כשהוא בבחינת 'ושוב', אזי צריך להראות גם לדעתו. כי בתחלה בשעת דבקות ה' - נתבטל הדעת, כמו שכתוב (דברים לד, ו): "ולא ידע איש". וכשהוא בבחינות "ושוב" - ששב לדעתו, לישותו, אז שב לדעתו, וכששב לדעתו, אזי הוא יודע אחדות האין־סוף וטובו, ואזי אין חלוק בין ה' לאלהים בין מדת הדין למדת הרחמים, כי באין־סוף אין שיך חס ושלום שנוי רצון, כי השנויים אינם אלא בשנוי התמונות, אבל על־ידי הדבקות של אדם באין־סוף, ששם אין שנוי רצון, כי שם רצון פשוט, ואחר־כך נשאר בו רשימו מאחדות הזאת, ואחר־כך נעשה בבחינות ושוב, אזי הרשימו מראה לדעת שידע שכלו טוב וכלו אחד. וזה בחינת (דברים ד, לה): "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים" וכו', עין שם כל זה היטב: