# ג

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/782/62/3/

ועל־כן כשחטא אדם הראשון בעץ הדעת נתקללה האדמה בעבורו, כי עקר בריאת האדם היה בשביל זה התכלית, שיזכה להתבטל ולהכלל באור האין־סוף ואחדותו יתברך, כמו שיהיה לעתיד, ואם לא היה אוכל מעץ הדעת - היה זוכה האדם לתכלית הזה בשלמות בחיים חיותו להתדבק ולהכלל באור האין־סוף בעודו בגופו, כמו שיהיה לעתיד אחר התחיה, והיה יודע שכלו טוב כלו אחד כמו לעתיד שיהיה כלו טוב כנ"ל. ועל־כן הזהירו השם־יתברך: "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו" וכו' (בראשית ב, יז). כי הזהירו שלא יאכל מעץ הדעת, שעל ידו יודעין טוב ורע, שיודעין הפרש בין טוב לרע, דהינו שיש חלוק בין המארעות טובות ורעות, ועל־כן הזהירו שלא יאכל אכילה זו, כי האדם נברא שיזכה לדעת שלם, ששם אין חלוק בין חסד לדין, כי כלו טוב כלו אחד, שזה זוכין על־ידי בטול לאין־סוף כנ"ל.

ועל־כן מחמת שאדם פגם בזה, על־כן נתקללה האדמה בעבורו, כמו שכתוב (בראשית ג, יט): "בזעת אפיך תאכל לחם" וכו'. כי עכשו צריך האדם יגיעה גדולה קדם שממשיך מזונות ופרנסה, כי עכשו אי אפשר להתבטל לאור האין־סוף ברצוא ושוב להמשיך משם פרנסה שזה בחינת גדול התבואה והלחם מן הארץ שגדלה רק על־ידי הבטול לאין־סוף כנ"ל, ועכשו אי אפשר לזכות לזה כי אם ביגיעה גדולה ועצומה, מחמת זהמת הנחש שנתאחזה בהאדם. ועל־כן צריך האדם יגיעה גדולה לשבר כל התאות והמדות, ואז יזכה לבטול הזה שעל־ידי האדם הזה שזוכה לזה, על ידו דיקא גדלים כל הצמחים ונמשך כל הפרנסה לעולם: