# ה

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/782/62/5/

ועל־כן החמירה התורה ביותר באסור כלאי הכרם, שחמור ביותר מכל הכלאי זרעים והאילן. כי יין יש בו שני בחינות: 'זכה - נעשה ראש, לא זכה - נעשה רש. זכה - משמחו, לא זכה - משממו' (יומא עו:). כי יש יין המשמח ויש יין המשכר, כי כשזוכה לשתות היין בקדשה כראוי, אזי היין מרים דעתו ומשמח לבבו, בחינת "ויין ישמח לבב אנוש" (תהלים קד, טו). ואז נתעלה דעתו וזוכה לדעת כי "ה' הוא האלהים" (דברים ד, לה), שזהו עקר שלמות הדעת כנ"ל, לדעת שה' ואלהים כלו חד כנ"ל, שזהו עקר השמחה בחינת "ויין ישמח לבב", כי כשזוכין לדעת הזה ויודעין שהכל לטובה, בודאי הוא בשמחה תמיד.

וזהו בחינת השמחה של לעתיד, שאז תגדל השמחה, כמו שכתוב (תהלים קכו, ב-ג): "אז ימלא שחוק פינו וכו' היינו שמחים", כי אז נזכה לדעת הזה שכלו טוב, ועל־כן יהיה אז עולם השמחה. וזה בחינת השמחה של יין, בחינת 'יין המשמח', בחינת 'ויין ישמח', כי נתרומם דעתו על־ידי היין דקדשה עד שזוכה לדעת הנ"ל, שהוא למעלה מדעת האנושי, ואז יודע שהכל לטובתו, כי כלו טוב, שעל־ידי־זה נתרבה השמחה מאד. וזה בחינת יין המשמר שנזכה לעתיד בעולם הבא, שאז יהי כלו טוב וכו' כנ"ל.

אבל יש יין המשכר חס ושלום, ומי שאינו זוכה - אזי יוצא מדעתו לגמרי על־ידי שתית היין, כי בחינה זו של בטול הנ"ל לאו כל אדם זוכה, ולא כל הרוצה לטל את השם נוטל (ברכות טז:), ואי אפשר לזכות לבחינת בטול הנ"ל, כי אם כשמקדשין עצמו תחלה, ומשברין כל המדות והתאות הנמשכין מארבעה יסודות, ושבין בתשובה שלמה, ומתודין ודוי דברים לפני תלמיד חכם, אז דיקא יכולין להכלל באין־סוף, וגם אז אי אפשר להתבטל לגמרי כי השם־יתברך רוצה בעבודתנו. על־כן צריך שיהיה הבטול בבחינת רצוא ושוב כנ"ל.

אבל מי שהוא משקע עדין בתאות גשמיות, בודאי אי אפשר לו לזכות לבחינת בטול, ואפלו אם יתנוצץ לו לפעמים וירצה לעלות ולהכלל באין־סוף יותר מהראוי לו לפי מדרגתו - יוכל לפגם בזה חס ושלום, שזה בחינת (שמות יט, כא): "פן יהרסו לעלות אל ה'". ואפלו בצדיקים גדולים מצינו בארבעה שנכנסו לפרדס שלא יצאו בשלום, כי אם רבי עקיבא שנכנס בשלום ויצא בשלום (חגיגה יד:), על־כן צריכין לבקש הרבה מהשם־יתברך, שיזכה לבטול הזה לפי מדרגתו בקדשה וטהרה - שלא יזיק לו רבוי האור חס ושלום, כי 'רבוי השמן גורם כבוי הנר' חס ושלום, מכל שכן על־ידי שתית היין, אף־על־פי שנתרומם הדעת על־ידי היין, אבל כשאינו זוכה אזי נתבלבל דעתו לגמרי ובא לשכרות.

כי בטול הנ"ל אל האין־סוף - זה בחינת שנפשט הדעת ויוצא מהכלים של המחין ונכלל באין־סוף, כי בודאי כלי המחין אין יכולין לקבל אור האין־סוף. ואחר־כך כששב מהבטול, אז נשאר בו רק הרשימה, ואז הרשימה מאירה לדעת כי 'ה' הוא האלהים' וכלו טוב כנ"ל, על־כן צריכין שיהיו כלי המחין קדושים וטהורים כדי שיוכלו לקבל אור הרשימו של הבטול.

וזה בחינת יין, שעל ידו נתרומם הדעת למעלה מהכלים של המחין, ועל־כן צריכין שיהיו כלי המחין שלו חזקים, שיוכלו לקבל הגדלת הדעת הבא על־ידי היין, ואז יכול לידע על־ידי־זה ידיעה שלמה, בבחינת 'חמרא וריחני פקחין' (יומא עו:), בבחינת "וחכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים" (שיר השירים ז, י), דהינו שהולך ומתדבק לדודו באהבה ואחוה ורעות באהבת המישור, בבחינת בטול להאין־סוף אשר הוא 'דודי ורעי', כמו שכתוב (שם ה, טז): "זה דודי וזה רעי".

אבל כשלא זכה, ואין כלי המחין שלו חזקים, אזי אין יכולין לקבל הגדלת הדעת הבא על־ידי היין, ואזי רבוי השמן גורם כבוי הנר, ונתבלבל דעתו ומחו לגמרי, שזהו בחינת 'יין המשכר', בחינת 'לא זכה - משממו', כי נשתומם לגמרי מרבוי הדעת.

וזה בחינת חטא אדם הראשון שאכל מעץ הדעת טוב ורע שהיה יין, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה יט, ה): "סחטה ענבים ונתנה לו". וגם נח פגם בזה, כמובא (ספר הלקוטים שמות ב), כמו שכתוב (בראשית ט, כ): "ויחל נח איש האדמה ויטע כרם וישת מן היין וישכר" וכו'. ועקר הפגם שלהם היה שהסתכלו למעלה ממדרגתם, שזהו בחינת יין המשכר, וכמובא בספרים (זהר חלק א' עג.).

וזה בחינת חטא נדב ואביהוא כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ויקרא רבה יב, ה): 'שתויי יין נכנסו למקדש'. וזה שכתוב (ויקרא טז, א): "בקרבתם לפני ה' וימתו". כי הכל אחד, כי 'בקרבתם לפני ה'', הינו שהציצו והתקרבו יותר מדאי למעלה ממדרגתם, שזה היה עקר הפגם שלהם, וזהו בעצמו בחינת שתויי יין, וכנ"ל: