# הלכה א

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/839/61/

כי איתא בכתבים (עץ־חיים, שער לט, דרוש ז) מעלת הבכור, בסוד (סנהדרין כב:): 'אין אשה כורתת ברית וכו'; אין האשה מתעברת' וכו', כי בפעם ראשונה עושה בה בחינת כלי, שבתוכה היא מקבלת אחר־כך המין נוקבין שמהם נצטירין הולדות. וכל הבנים שמולדת - כלם מבחינת זאת הכלי, והבכור שהוא הראשון מקבל העקר מבחינת זאת הכלי והוא כלול מכלם, על־כן חיבים בכבודו, עין שם:

והנראה לעניות דעתי, שזה בחינת מה שאיתא במאמר "גזלה" (בסימן סט). והכלל, שכל הנפשות שרשם בעשירות, והאשה שכלה בחינת נפש - כל שלמותה הוא על־ידי עשירות, וזה בחינת כסף קדושין שעל ידו משלים אותה, ועל־כן על־ידי־זה נקנית לו, ואחר־כך נותן לה כתבה שהיא שלמות נפשה, ותמיד משתדל הבעל להשלים אותה על־ידי עשירות ופרנסה שנותן לה, עין שם. וזה העשירות הוא שרש נפש הבנים וכלם תלויים בהממון שמשלים אותה על ידו. עין שם היטב:

הינו, כי בתחלה אין לה שום שלמות, ואחר־כך מתחיל להאיר אותה ולהשלימה על־ידי הכסף קדושין שהיא שלמות נפשה, אך הוא רק הארה בעלמא, ואחר־כך אינה נשלמת ונקנית לו לגמרי כי אם על־ידי החפה, ועקר החפה הוא היחוד, כדאיתא בפוסקים (אבן העזר, סימן נה, סעיף א). ואזי בפעם האחד נותן לה כל אשר לו ומאיר בה החמש גבורות שהם בחינת עשירות, בבחינת (איוב לז, כה): "מצפון זהב יאתה", כמו שמבאר שם במאמר הנ"ל, כי אז עקר שלמותה שהוא על־ידי עשירות. ועל־כן אז נתחיב בכתבה, כי ארוסה אין לה כתבה (אבן העזר, סימן נה, סעיף ו), ועקר חיוב הכתבה - בשביל הזווג האחד, כדאיתא בפוסקים, עין שם, כי אז משלים נפשה על־ידי בחינת עשירות כנ"ל. וזהו בחינת הכתבה שהוא ממון כנ"ל.

ועל־כן הכתבה מאתים זוז, בבחינת (פאה ח, ח): 'מי שיש לו מאתים זוז לא יטל מן הצדקה'. נמצא, שעל־ידי הכתבה של מאתים זוז הוא מעלה אותה מבחינת עניות ודלות שהיתה מקדם כידוע, ומשלים אותה בבחינת עשירות, כי מי שיש לו מאתים זוז - אינו עני כנ"ל. ועל־כן עקר הכתבה דאוריתא היא רק לבתולה כנ"ל. ועל־כן גם האונס והמפתה חיב חמשים שקלים קנס (קדושין ד:). ומשם למדו הכתבה, כי הממון של הכתבה הוא בחינת עשירות הכלי הנ"ל:

וזה בחינת חמשים שקלים של הכתבה, כי בתחלה קדם שנשלמת על־ידי בעלה והיא בעניות ודלות אזי היא בבחינת צדק כידוע. ואיתא בדברי רבנו (סימן סז): שאותיות 'צדק' הם מורים על זה, כי הצ' הוא יו"ד נו"ן, והיו"ד בהחזרת פנים מן הנו"ן שהיא בחינת מלכות, בחינת (תהלים עב, יז): "לפני שמש ינון שמו", והד' הינו שהיא בדלות ועניות, והק' - וכו' [הינו כשהמלכות והכבוד אזלא ונדלדלה, היא כקוף בפני אדם, דהינו שנתארך רגל ההא ונעשה קוף (לקוטי מוהר"ן, חלק א', סימן סז, אות ד)]. ואחר־כך כשמשלים אותה כנ"ל ומאיר בה החסד וגבורה שהם בחינת ה', אזי נעשית מד' ה', ונעשית מצדק צדקה.

וזה בחינת הנון שקלים שמקבלת עתה, כי עתה נשלמת והיא בחינת נון כנ"ל. ובתחלה לא היה לה שלמות, כי היה היוד בהחזרת פנים מן הנון. ועתה נחזרין פנים בפנים והיא מקבלת ה' חסדים וגבורות, שכל אחד כלול מיוד הנ"ל. וזה בחינת נון, ועתה היא נשלמת בכל בחינותיה, כי נשלמת בבחינת נון שהיא בחינת מלכות כנ"ל. וזהו בחינת חמשים שקלים שהם מאתים זוז, שהם הפך מן עניות כנ"ל.

ואזי כשיש לה שלמות הנ"ל אזי היא ראויה להוליד, כי כבר קבלה שרש הנפשות של הבנים שהיא העשירות כנ"ל, ואז יכולה לקבל נפשות הבנים ולהוליד אותם, ואחר־כך כל הבנים הנולדים - כלם מקבלים מבחינת זאת הכלי, הינו בחינת העשירות שהוא שרש נפשם כנ"ל, והבכור נוטל חלק בראש כנגד כלם. נמצא שמעלת הבכור הוא שיש לו חלק גדול בהעשירות יותר מאחיו כנ"ל. ועין שם במאמר הנ"ל, בחינת ירשה, עין שם:

והכלל, שחשיבות הבכור הוא על־ידי בחינת עשירות שיש לו ביותר, על־כן פדיונו בכסף, כי אחר־כך על־ידי חטא העגל שנפגמו הבכורות, והפגם היה בבחינת עשירות, בבחינת (הושע ב, י): "וזהב הרביתי להם" וכו', בחינת "ודי זהב", כמו שפרש רש"י. והכהנים שלא חטאו אז - נבחרו תחתיהם. נמצא, שהכהנים קבלו וזכו במעלות וחשיבות הבכורים, ועל־כן זכו בעבודה תמורתם, כי העבודה מעשרת כמו קטרת. נמצא שחיות הבכור הוא אצל הכהן, והבכור שאבד מעלתו על־ידי הפגם, יש בו אחיזת הסטרא אחרא בפרט, כי שם נאחזין ביותר, הינו בבחינת מלכות שהיא בחינת הבכור כנ"ל, בחינת (תהלים פט, כח): "אף אני בכור אתנהו".

וזהו בחינת עשירות שהיא בחינת מלכות, על־כן צריך לפדותו על־ידי הצדקה שנותן לכהן, בבחינת (משלי י, ב): "וצדקה תציל ממות". כדאיתא שם במאמר הנ"ל, שתקון המלכות והעשירות הוא על־ידי הצדקה, עין שם. והצדקה נותן לכהן דיקא, ובתורת פדיון מן הכהן. כי צריך לחזר הבכור אל הכהן ששם שרש נפשו וחיותו כי הכהנים זכו בהם כנ"ל. ועל־ידי־זה הוא מעלהו ומוציאו מן הסטרא אחרא, שלא תהיה נאחזת בו חס ושלום, כי אין להם אחיזה אלא בדבר שנפגם ונסתלק חיותו כידוע, וכדאיתא במאמר הנ"ל. אך כשמקדש הבכור ומחזירו ומשעבדו לכהן ששם חיותו כנ"ל, נמצא שחוזר לשרשו וחיותו אזי אין להם שום אחיזה בו, ואחר־כך כשרוצים לפדותו מן הכהן - צריך לפדותו בכסף דיקא, כי הכסף שנותן לכהן הוא תמורת הבכור ממש, כי מעלת הבכור הוא בחינת עשירות, כנ"ל. ועל־כן נותן לכהן חמשה שקלים כנגד החמשה חסדים של בחינת הצדקה, כדאיתא בדברי רבנו נרו יאיר (סימן סז), שעל־ידי־זה פודה אותו ומצילו, בבחינת "וצדקה תציל" וכו', וכל שקל ארבעה זוזים. נמצא, שבחמשה שקלים מרמז בחינת המלכות שהיא בחינת עשירות, שהא בחינת הבכור, כי בתחלה הוות ד' וחזרה ונעשית ה' - כשפודין אותו ומשלימין אותו:

ועל־כן צריך לפדותו לאחר חדש ימים, כי בכל חדש נשלמת ונתתקנת הלבנה שהיא בחינת מלכות, ועל־כן אז נשלם הבכור שהוא בחינת מלכות כנ"ל, וקדם שלשים עדין הוא בספק נפל, כי מארת – חסר ואו משם אסכרה לרביי חס ושלום (זהר בראשית יט:), ובכל חדש נתמלאת ונתתקנת אורה. וכדאיתא בדברי רבנו שאמירת (במדבר כח): "ובראשי חדשיכם" סגלה לבנים, עין שם. ועל־כן אחר חדש, אז יוצא מחשש נפל ונעשה בר קימא, ואז ראוי לפדיון שעל־ידי־זה הוא נתתקן ונשלם כנ"ל. ועל־כן לא זכו בני ישראל לעשירות במצרים כי אם אחר מכת בכורות. כי כשנכנעו בכורי מצרים וישראל זכו לבכורה בבחינת (שמות ד, כב): "בני בכרי ישראל", אז זכו בני ישראל בכל העשירות של מצרים, כי העשירות היא בבחינת בכורים כנ"ל. וזה בחינת 'אלו הרג את בכוריהם ולא נתן לנו את ממונם – דינו', כי הם בחינה אחת כנ"ל, על־כן סמכן זה לזה כנ"ל: