# יג

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/839/65/13/

וזה (כו, ז-ח): ורדפתם את איביכם ונפלו לפניכם לחרב ורדפו מכם חמשה מאה וכו'. כי צריך שיתחזק בכל כח להיות איש חיל וכו' - שיהיה לו חלק במלכות וממשלה דקדשה, ועין לקמן על פסוק (תהלים קמה, ג): "מלכותך מלכות כל עלמים" וכו', שעקר המלכות והממשלה הוא ממשלה דקדשה, דהינו כשמתגברים להאיר הדעת בחברו וכו'. וזהו ורדפתם את איביכם וכו'. כי לכאורה תמוה, מהו הבטחת הברכה הזאת שירדפו את אויביהם וכו', וכי זהו התכלית האמתי של ישראל עם קדוש, שירדפו את אויביהם ויפילו אותם בחרב וכו', לנקם ולשפך דם חס ושלום, הלא השם־יתברך חפץ בשלום ומברך את עמו ישראל בשלום, והיה די בהבטחת ונתתי שלום בארץ, ולמה לנו לרדף אחר האויבים?

אך באמת זה ידוע, שכל העולמות לא נבראו כי אם בשביל להכיר ולידע אותו יתברך, כמו שאיתא בזהר (בא מב:): 'בגין דישתמודעין ליה'. ועל־כן הכל נברא בשביל ישראל שיקבלו תורתו שהוא הדעת הקדוש, שעל־ידי־זה מכירין ויודעין אותו יתברך. ועל־כן כל הגדלה והמלוכה שיכא רק לישראל שעושים רצונו, שזוכים לזה הדעת שבשביל זה נברא הכל, ועל־כן רק הם קרויים אדם, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (יבמות סא.). כי מי שאין בו זה הדעת - הוא חיה בדמות אדם, כמו שמבאר בתחלת התורה הנ"ל. ובשביל זה מחיב כל אחד לעסק בישוב העולם, דהינו להכניס הדעת האמתי באחרים, שזה עקר עוסק בישוב העולם, כמו שמבאר שם וכנ"ל. וכשישראל יזכו לעשות רצונו - הם מחיבים להשתדל בכל כחם להכניס זה הדעת גם באמות העולם, כמו שכתוב (דברי הימים־א טז, כד): "ספרו בגוים את כבודו" וכו', וכתיב (שם טז, ח): "הודיעו בעמים עלילותיו" וכו' וכן בפסוקים הרבה. וזהו כל המלחמות־מצוה שנצטוו ישראל, הכל הוא כדי להשיבם אל האמת, להודיעם כי ה' הוא האלהים, שזהו התכלית האמתי.

וזה עקר הבטחת ורדפתם את איביכם וכו', בחינת (תהלים לד, טו): "בקש שלום ורדפהו", בחינת מה שאיתא בזהר הקדוש (תרומה קכח:): *) 'זכאה מאן דאחיד בידא דחיבא ובעי למרדף אבתריה'. כי זאת הרדיפה היא עקר השלום האמתי, כי כל זמן שאין זוכין לדעת הנ"ל, ואין עושין רצונו חס ושלום, ואין יוצאין מעונות ופגמים חס ושלום, אפלו נדמה שיש לו שלום גדול - אין זה שלום כלל, כי "אין שלום אמר ה' לרשעים" (ישעיה מח, כב), כי כל זמן שאין מעשיו עולים יפה כרצונו יתברך - איך אפשר שיהיה לו שלום אמתי, כי הלא גם בעצמיו אין שלום, כמו שכתוב (תהלים לח, ד): "אין שלום בעצמי מפני חטאתי" [ועין במקום אחר מזה (בסימן יד)].

וזהו בחינת ורדפתם את איביכם - שכשיעשו רצונו יתברך, מצוה עליהם לרדף את אויביהם כדי להחזירם למוטב, לקרבם אל האמת, שזהו עקר השלום, בחינת (זכריה ח, יט): "האמת והשלום אהבו", שזהו בחינת "בקש שלום ורדפהו", בחינת 'בעי למרדף אבתריה'. וזהו ונפלו איביכם לפניכם לחרב - הינו על־ידי תפלות ובקשות שהם נקראים חרב, בחינת "בחרבי ובקשתי" (בראשית מח, כב), כמו שמבאר בתחלת התורה (סימן ב) לקוטי חלק א, שעקר הכלי זין דקדשה הם תפלות ובקשות, עין שם.

וזהו ורדפו מכם חמשה מאה ומאה מכם רבבה ירדפו וכו'. ופרש רש"י: 'שיפלו לפניכם שלא כדרך הטבע', כי צריכים להיות איש חיל וכו', שיהיה לו חלק בהממשלה דקדשה, ויהיה חזק בדעתו בהאמת מאד, כי סוף כל סוף יתגלה האמת לאמתו, כי קושטא קאי (שבת קד.), ו"אמת מארץ תצמח" וכו' (תהלים פה, יב). ועל־כן בודאי יש כח לחמשה האוחזים בהאמת לאמתו לרדף מאה - לרדף אחריהם בדבורי אמת ובתחנות ובקשות להשם־יתברך, שהם בחינת חרב וכלי זין של ישראל, עד שיכבשו אותם ויכניסו בהם הדעת האמתי, ואחר־כך - ומאה מכם רבבה ירדפו, הכל כנ"ל.

ואז ופניתי אליכם וכו' והקמתי את בריתי אתכם (כו, ט), ופרש רש"י: 'לא כברית הראשונה שהפרתם אותה, אלא ברית חדשה שלא תופר' וכו'. והתהלכתי בתוככם - 'אטיל עמכם בגן־עדן' וכו'. כי עקר כלל כל ההבטחות האלו, הם תכלית שעשוע הצדיקים בעולם הבא בגן־עדן, שעקר תענוגם שיכירו וידעו אותו יתברך, בחינת והייתי לכם לאלהים וכו', רק מחמת שאי אפשר לזכות לכל זה, כי אם מי שטרח בערב שבת וכו' (עבודה זרה ג.), ועקר היגיעה והטרחא בעולם הזה הוא לצאת מהקללה של חטא אדם הראשון, שעקרה היה בענין האכילה, עד שיזכה על־ידי האכילה דיקא להארת הרצון, שהיא בחינת "מה רב טובך" וכו' וכנ"ל. על־כן התחילה הפרשה אם בחקתי תלכו מהבטחות ברכת האכילה, כי על־ידי־זה יזכו להארת הרצון שהוא עקר התכלית, וכנ"ל: