# טו

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/839/65/15/

ועקר מצות פדיון בכור מהכהן - נצטוו ישראל אחר מעשה העגל בעת הקמת המשכן, שאז נתקדשו הכהנים תחת הבכורות, ונצטוו לפדות כל הבכורים בחמשה שקל כסף, כמו שכתוב בפרשת במדבר (פרק ג). כי כל מעשה העגל היה על־ידי פגם הנ"ל, שפגמו בהעשירות בהכסף והזהב, עד שעשו ממנו עבודה זרה של העגל, כמו שכתוב (דברים א, א): "ודי זהב", כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות לא.). וכל זה מחמת שפגמו בכבוד משה רבם, שהוא עקר הארת הדעת שהאיר בנו לדורות לידע ממנו יתברך, ונתן לנו את התורה באותות נוראות כאלו. ומגדל קנאת הערב רב הטעו את ישראל, עד שאמרו (שמות לב, א): "כי זה משה האיש לא ידענו מה היה לו", שאמרו שמת ונסתלק, ועל־כן: "קום עשה לנו אלהים" וכו'. ועקר פגמם היה שלא האמינו בגדל כחו של משה, שאפלו לפי טעותם שכבר מת ונסתלק, בודאי נשאר דעתו אצל תלמידיו אהרן וחור ויהושע וכו', והם כפרו בזה עד שאמרו: "קום עשה לנו אלהים". כי הכופר בהצדיק האמת - בא לידי כפירות בהשם־יתברך. וכשפגמו במשה, שהוא הדעת - על־כן בודאי נפל העשירות אצלם אל הסטרא אחרא, ועל־כן עשו מהעשירות דיקא עבודה זרה, שהוא העגל שעשו מרבוי הזהב כנ"ל.

ומעשה שטן הצליח על־ידי שהשליכו את הטס שהיה כתוב עליו 'עלה שור', שבו העלה משה את עצמות יוסף ממצרים (תנחומא כי תשא יט). כי ישראל לא יכלו לצאת ממצרים עד שיעלו עצמות יוסף עמהם, כמו שהשביעם (בראשית נ, כד): "ואלהים פקד יפקד אתכם" וכו', כי כל הגאלה היתה תלויה בזה, כי יוסף היה הצדיק האמת שהוא אחד מהשבעה רועים שהמשיכו הדעת הקדוש בעולם. וכל המשכת הדעת של הצדיק האמת אינו רק בחייו לבד, כי אם אדרבא, שאחר מותו והסתלקותו - מאיר דעתו יותר ויותר בעולם, כי 'גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם' (חלין ז:). וכמו שאיתא בזהר הקדוש (אחרי מות סח:): 'דבתר דאסתלקו צדיקיא - שכיחי יתיר' וכו'. ועל זה נאמר (קהלת ד, ב): "ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים" וכו'. כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שבת ל.), שהרי כבר מתו וגזרתם ותקוניהם מתקימים עדין. ועל־כן עקר יציאת מצרים היה על־ידי שהעלה משה עצמות יוסף, שעל־ידי־זה המשיך הארת הדעת שלו, שהוא בחינת הארת הרצון שזכה יוסף על־ידי הממשלה דקדשה שלו, ועל־ידי־זה יצאו ישראל ממצרים מתחת ממשלת ומלכות דסטרא אחרא.

ועל־כן עסק משה בעצמות יוסף דיקא בעת שעסקו ישראל בבזת מצרים, כמו שכתוב (משלי י, ח): "חכם לב יקח מצות", כמו שדרשו רבותינו ז"ל (סוטה יג.). ולכאורה קשה, הלא גם הרכוש שהעלו ממצרים היה מצוה גדולה, כי השם־יתברך הזהירם על זה מאד, כמו שכתוב (שמות יא, ב): "דבר נא וכו' וישאלו" וכו'. אך באמת עקר המצוה להעלות העשירות ממצרים, כמו שהבטיח לאברהם אבינו (בראשית טו, יד): "ואחרי כן יצאו ברכש גדול", עקר ההבטחה ועקר המצוה היה בבחינה הנ"ל, מחמת שעל־ידי הרכוש והעשירות זוכין להארת הרצון שהוא עקר התכלית, אבל לזה אי אפשר לזכות כי אם על־ידי הצדיק האמת שהוא יוסף הצדיק שמאיר הארה זאת אחר הסתלקותו ביותר. ועל־כן עסק משה בעצמות יוסף אז דיקא בעת שעסקו ישראל בבזת מצרים - לקבל ולהעלות העשירות מהסטרא אחרא אל הקדשה, כדי לקבל על־ידי־זה הארת הרצון שנמשך מהארת הדעת על־ידי עצמות יוסף הצדיק וכנ"ל.

אבל "את זה לעמת זה", כמו שיש כח להקדשה, כמו כן נתן השם־יתברך כח להסטרא אחרא הבא לטמא חס ושלום. והכל בשביל הבחירה שיש לה כח גדול [כמו שמבאר במקום אחר (הלכות ברכת השחר, הלכה ה', אות עז)], ועל־כן בזה השם בעצמו שהעלה משה את עצמות יוסף עלה העגל מרבוי הזהב שלהם, כי כשפוגמין בהעשירות יכולה הסטרא אחרא להפך מהפך אל הפך חס ושלום, עד שיעשה עבודה זרה מהעשירות, מחמת שבשרשו יש בו קדשה גבה כל־כך, בחינת הארת הרצון כנ"ל.

כי זה ידוע, שבכל מקום שיש קדשה גבה ביותר, כשפוגמין שם חס ושלום - הפגם גדול מאד, כי "את זה לעמת זה" (קהלת ז, יד) - רע לעמת טוב וכו'. ובשביל זה הכרח אהרן לעסק בזה בעצמו, כי ראה שאי אפשר לנצחם להפך דעתם אל האמת, על־כן סבר אולי יוכל להגביר הקדשה הנעלם בהזהב שנתנו - להעלותה בתקף כחו עד שיתבטל דעתם הרעה, אבל מעשה שטן הצליח.

אך אף־על־פי־כן על־ידי שעסק אהרן ועשה בתחבולות ודחה אותם, עד שבתוך כך בא משה כמו שפרש רש"י שם, על־ידי־זה סוף כל סוף התגברו משה ואהרן, עד ששרפו את העגל ותקנו החטא על־ידי מעשה המשכן שנעשה מעשירות של ישראל מזהב וכסף וכו', ושם נתגלה אלהותו יתברך, והאיר שם הארת הדעת הארת הרצון, ואז נתקדש אהרן וזרעו אחריו לכהנים, וכן כל שבט לוי על שלא טעו בעגל ולא פגמו בהעשירות כנ"ל.

ואז נצטוו לפדות הבכור מהכהן בכסף, כי הבכורים טעו בעגל ונדחו מהעבודה שהיתה בידם תחלה, ונצטוו לפדותם מהכהן בכסף שהוא תקון העשירות כנ"ל, שזהו תקון חטא העגל כנ"ל, שזהו בחינת תקון מכירת יוסף בעשרים כסף, שכל זה היה פגם הארת הדעת - פגם הארת הרצון שמאיר בהכסף והעשירות. ועל־ידי פדיון הבכור בכסף - חוזרים ומעלים העשירות אל הקדשה, וממשיכים הארת הדעת הארת הרצון ומתקנים כל זה, וכנ"ל: