# ח

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/839/65/8/

וזה בחינת חמשה שקלים שצריכין לתן לכהן, שהם מאה מעה, כאשר דקדקה התורה ופרשה החשבון של השקל בפרוש, כמו שכתוב (במדבר יח, טז): "ופדויו מבן חדש תפדה בערכך כסף חמשת שקלים בשקל הקדש עשרים גרה הוא", וגרה היא מעה. ואמרו רבותינו ז"ל (במדבר רבה ד, י), שהחמשה שקלים של הבכור הם כנגד מכירת יוסף שהיה בכורה של רחל, שמכרוהו בעשרים כסף. ולכאורה אינו מובן, וכי בשביל שמכרו השבטים את יוסף לישמעאלים יצטרכו ישראל לפדות את הבכור מן הכהן, וגם זרע יוסף בעצמם מחיבים לפדות את הבכור.

אך באמת עקר קדשת הבכור הוא בבחינה הנ"ל, שצריכין לקדש את ההולדה הראשונה, שיהיה נמשך הדעת הקדוש על ידה כנ"ל, כי עקר ההולדה באמת הוא רק הולדת הדעת, כמובן בכתבי האר"י ז"ל (פרי־עץ־חיים חג המצות פרק א), שזה סוד יציאת מצרים. כי במצרים היה הדעת בגלות, עד שאמר פרעה שהוא מלכות דסטרא אחרא - "מי ה'" וכו' (שמות ה, ב), וכשיצאו ממצרים אז נולד ונתגלה הדעת, ומשם נמשך כל ההולדות של ישראל, כי כל אחד מישראל מגדול ועד קטן - יש לו איזה חלק בהדעת הקדוש, כי כל אחד מישראל הוא "חלק אלוה ממעל", ויש לו שרש במחשבה דקדשא בריך הוא, שהוא שרש הדעת הקדוש. ועל־כן כשנולד אחד מישראל אזי כפי בחינתו נמשך איזה התגלות הדעת בעולם, שעל־ידי שנולד ונתוסף אחד מישראל על־ידי־זה יתוסף ויגדל ויתרבה הדעת בעולם - לדעת את ה' הבורא הכל היחיד המשגיח ומושל יתברך.

רק מתקף התגברות הסטרא אחרא מחטא אדם הראשון ומחטאי הדורות שאחריו, בפרט בעת הגלות, מתגבר ההעלמה וההסתרה מאד מאד. כי זה ידוע שהקלפה קדמה לפרי, ורב ההולדות נמשכין על־ידי התגברות התאוה, כמו שכתוב (תהלים נא, ז): "הן בעוון חוללתי". על־כן הדעת הנמשך על־ידי ההולדה הוא בהעלם ובקטנות גדול. ועל־כן אמו טמאה לדה, מחמת גדל התגרות הטמאה שמתגרה אז מחמת שרואה שנמשך אז איזה דעת בעולם, כי הטמאה כרוכה תמיד אחר הקדשה, כידוע. ועל־כן צותה התורה "וביום השמיני ימול בשר ערלתו" (ויקרא יב, ג), ונסמך לפרשת טמאת לדה, כי גם הערלה נמשך משם שהערלה שהוא מסטרא דמסאבא חופה על הברית קדש ששרשו בדעת העליון, שדרך שם כל המשכת הדעת מדור לדור. ועל־כן צריכין למול הערלה ולגלות העטרה וכו', כמובן כל זה בכונות (עץ־חיים, שער נ, פרק ג).

הכלל, שבכל ההולדות של ישראל נמשך דעת, רק שצריכין כמה תקונים, להוציאו מהעלם אל הגלוי, ואחר־כך לגדלו מקטנות לגדלות וכו', ועקר הוא הולדה הראשונה שהוא הבכור כנ"ל. ועל־כן צריכין לקדשו ולפדותו מהכהן, שעל ידו עקר המשכת הדעת הנ"ל, כי הכהן הוא העובד בבית־המקדש, ששם עקר הארת הדעת של בן ותלמיד, כמבאר בהתורה הנ"ל. ועל־כן 'מי שיש בו דעה כאלו נבנה בית־המקדש בימיו', כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שבת לג.), הינו כנ"ל.

ועל־כן עקר קדשת התפלין שהם בחינת קדשת המחין, שצריכין כל אחד מישראל להמשיך על עצמו בכל יום, להכיר ולדעת את הבורא יתברך, עקר קדשתם הוא בחינת קדשת הבכור, כי משם מתחילין הפרשיות הקדושות של התפלין, כמו שכתוב (שמות יג, ב): "קדש לי כל בכור" וכו'. ועל־כן הקשה כל התורה כלה לתפלין, כמו שכתוב (שם ט): "למען תהיה תורת ה' בפיך" וכו', כמו שדרשו רבותינו ז"ל (שבת כח:), כי התורה שהיא עקר התגלות הדעת הקדוש הנ"ל לידע ממנו יתברך, כמו שכתוב (דברים ד, לה): "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים", הוא בבחינת תפלין מחין, שזהו בחינת קדשת הולדת הבכור, שהוא בחינת הולדת המחין הקדושים, כנ"ל.

וכל זה התחיל מאברהם אבינו עליו השלום, שהוא הראשון שזכה לגלות אלהותו בעולם, ועל־כן זכה לכהנה, כמו שכתוב (תהלים קי, ד): "אתה כהן לעולם", כמו שאמרו רבותינו ז"ל (נדרים לב:), כי בודאי מגיע לו הכהנה, שהיא בחינת הארת הדעת של בן ותלמיד, כי הוא הראשון שהתחיל לעסק בזה להאיר זה הדעת בעולם. ועל־כן צריכין לתן חמשה שקלים להכהן בשביל פדיון הבכורה כנגד ה' דאברהם, שמשם עקר ההולדה דקדשה בבחינת (בראשית רבה מד, י): 'אברם אינו מוליד, אברהם מוליד', כי אברהם היה הראשון שהיה צריך להוליד הולדה הקדושה של ישראל, על־כן לא היה יכל להוליד בלא הה' הזאת, שהיא בחינת ה' הדעת, שזכה על־ידי שהאיר הדעת בעולם על־ידי הגרים שעשה כמו שמבאר (בסימן נג).

כי בודאי אמות העולם מולידים אף־על־פי שאין בהם ה' הזאת, ואפלו אברהם בעצמו הוליד את ישמעאל קדם שזכה לה' הזאת, רק הלדת יצחק, שהוא הראשון שנולד בקדשת ישראל - לא היה אפשר להולידו בלא הה' הזאת, שהיא בחינת ה' הדעת, שעל־ידי־זה נולד הולדה קדושה כזאת, שהיא הולדת יצחק שממנו יצא יעקב, וכל ישראל אחריו - שעל ידם נמשך הדעת בעולם לידע מהשם־יתברך. וקדשת זאת הה' צריכין להמשיך בכל הולדה ראשונה, שהיא הולדת הבכור כדי להמשיך על־ידי־זה הדעת בעולם. ועל־כן צריכין לפדותו בחמשה שקלים דיקא כנגד הה' הזאת של אברהם, שהוא ה' הדעת שמשם עקר ההולדה דקדשה, כנ"ל.

ואלו החמשה שקלים הם מאה מעה, כאשר דקדקה התורה לחשב, שכל שקל עשרים גרה שעולים יחד מאה, כי עקר הכסף והממון נמשך מהארת הרצון שמאיר בים החכמה, כנ"ל, שהיא בחינת 'מה' כנ"ל, וצריכין להמשיכו ממה למאה, כמובן בדבריו ז"ל במקום אחר (בסימן ד). ומשם כל ברכת העשירות, בבחינת (בראשית כו, יב): "ויזרע יצחק וכו' וימצא מאה שערים" וכו'.

כי יצחק בחינת יראה, בחינת פחד יצחק, שכל תקון הדעת הקדוש הנ"ל, והארת הרצון בהפרנסה והעשירות הנ"ל הכל על־ידי היראה, כמבאר היטב בהתורה הנ"ל. ועל־כן יצחק שהוא בחינת יראה, זכה להמשיך מ'מה' ל'מאה' ברכת העשירות, שזהו בחינת המאה שערים כנ"ל. וזהו בחינת המאה מעה שהם החמשה שקלים שנותנין לכהן לפדיון בכור, כדי להמשיך הדעת על־ידי הכהן שזוכה להארת הרצון בהכסף שמקבל שממשיך ממה למאה כנ"ל.

וכן יעקב קנה חלקת השדה במאה קשיטה (בראשית לג, יט), שהם מאה מעה, ועל־ידי־זה גלה אלהותו בעולם, כמו שכתוב שם (שם לג, כ): "ויצב שם מזבח ויקרא לו אל אלהי ישראל", הינו כנ"ל, כי כל האבות היה כל עסקם בזה כל ימי חייהם, להמשיך זה הדעת הקדוש בעולם, וכל מעשיהם ועסקיהם היה רק בשביל זה, להודיע כי ה' הוא האלהים: