# הלכה א

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/945/61/

על פי התורה 'תפלה לחבקוק' בסימן י"ט הנ"ל בהלכות ערלה:

כי לשון הקדש הוא בחינת (בראשית יא, א): "שפה אחת", כמו שפרש רש"י: 'שפה אחת', לשון הקדש. כי הקדשה היא אחדות, כידוע (ויקרא רבה ד, ו). אבל לשונות העמים הם בחינת ערבוב וכלאים בחינת (קהלת ז, כט): "חשבנת רבים". בבחינת (בראשית יא, ט): "כי שם בלל ה' שפת כל הארץ ומשם הפיצם" וכו', שהם בחינת בלולים ומערבבים ממש. וזה בחינת כלאים, כי בכל מין ומין יש בו אותיות כפי שרשו וחיותו, וכשמערב שני מינים, אזי הם בבחינת לשונות העמים כנ"ל. ועל־כן אסור לזרעם בארץ, כי הארץ הוא בחינת לשון הקדש, בבחינת (בראשית א, כד): "תוצא הארץ נפש חיה". 'נפש חיה' הוא בחינת הדבור, כמו שכתוב (שם ב, ז): "ויהי האדם לנפש חיה", ותרגומו, 'לרוח ממללא'. ועל־כן הארץ מוציאה ומגדלת כל הדברים שבעולם, כי היא בחינת חוה אשה, שהיא 'אם כל חי' (שם ג, כ). וזה בחינת 'אשה קרקע עולם' (סנהדרין עד:). ועל־כן אסור לזרע כלאים בארץ (יורה דעה סימן רצו, סעיף א), כדי שלא לתן חס ושלום יניקה להרע הכולל - שהם לשונות עממין - מן הארץ, שהיא בחינת לשון הקדש. ועל־כן הזריעה בעצמה אסורה מכל שכן לאכל כנ"ל.

ועל־כן עקר האסור הוא בארץ־ישראל, כי ארץ־ישראל הוא בחינת שלמות לשון הקדש, כמובא לעיל (הלכות ערלה הלכה א), כי ארץ־ישראל נבחרה מכל הארצות לישראל, ולשון הקדש מכל הלשונות, וישראל מכל העמים. נמצא, שארץ־ישראל ולשון הקדש וישראל כלא חד, אבל שאר הארצות הם נחלקו לשאר עממין. ועל־כן אין שם האסור כלאים, כי שבעים עממין הם בחינת כלאים, בחינת: "כי שם בלל ה' שפת" כו', רק שמדרבנן אסור, כי מחמת שישראל דרים שם בחוץ־לארץ - יש שם קצת קדשת ארץ־ישראל, כמו ששמעתי מרבנו נרו יאיר (סימן סא) שבכל מקום שדרים ישראל הוא בחינת ארץ־ישראל, ועל־כן גזרו לאסר גם שם.

ועל־כן כלאי הכרם חמור אסורו מאד ביותר, כי עקר יניקת השבעים עממין מן הקדשה על־ידי התרגום, כמו שמבאר, שהוא בחינת "עץ הדעת טוב ורע" כנ"ל, ועץ הדעת טוב ורע הוא גפן, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות מ.): 'עץ שאכל אדם הראשון גפן היה', ועל־כן חמור אסורו ביותר כנ"ל.

ועל־כן עקר האסור הוא חטה ושעורה וחרצן במפלת יד (שם כב.), כי באמת באילנות אין זריעות כלאים חמור כל כך כמו שכתוב בשלחן ערוך (יורה דעה, סימן רצה, סעיף ג) שמתר לערב זרעים של אילנות ושאר זרעים ולזרעם, כי באילנות אין האסור כלאים חמור כל כך, כי מחמת שהאילנות הם גדולים וחשובים - אינם נתערבבים ונבללים. ועל־כן לא צוה להם הקדוש־ברוך־הוא שיצאו למיניהם רק בזרעים, כי האילנות הם בבחינת אדם, כמו שכתוב (דברים כ, יט): "כי האדם עץ השדה". והם סמוכים אל הקדשה ביותר, על־כן אין הסטרא אחרא נאחזת בהם כל כך. ועל־כן אינם נתערבבים ואינם נאסרים בכלאים כי אם בהרכבה ממש, כמו שכתוב בשלחן ערוך (שם), אך הגפן נאסר ביותר עם הזרעים מחמת שהוא בחינת עץ הדעת כנ"ל, על־כן עקר האסור כשיש שני מיני תבואה שהם כלאים בלא זה וגם חרצן בתוכם, אזי הוא כלאי הכרם שאסורו חמור מאד, כי אז יונקים הכלאים הנ"ל מן הקדשה, דהינו משלמות לשון הקדש, על־ידי החרצן, דהינו הגפן, שהוא עץ הדעת, שדרך שם יניקתם כנ"ל. ואזי נתערבים יחד ונאסרים ביותר כנ"ל.

וזה שכתוב בכלאי הכרם (דברים כב, ט): "פן תקדש" - הפך שלמות לשון הקדש, שהוא קדש ממש, וכשנפגם ונופל - אזי הוא גם כן בחינת "תקדש", בחינת נפילת ופגם לשון הקדש. וזה שאמרו רבותינו ז"ל (קדושין נו:): 'תוקד אש', כי "מהאש יצאו והאש תאכלם" (יחזקאל טו, ז), כמו שמבאר רבנו שם על פסוק (תהלים קמ, יא): "ימוטו עליהם גחלים". הכל במאמר 'תפלה לחבקוק' - שמדבר משלמות לשון הקדש, עין שם:

תם ונשלם