# הלכה ב

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/960/62/

על פי מה שכתב רבנו, זכר צדיק לברכה, הריני כפרת משכבו, על פסוק (בראשית כב, ז): "ואיה השה לעלה", עין שם היטב (בלקוטי תנינא סימן יב):

והכלל היוצא משם בקצור הוא - שחיות הקלפות והסטרא אחרא היא מבחינת מאמר סתום. וזה בחינת ירידה היא תכלית העליה, כי כשאדם נופל למקום שנופל חס ושלום למקומות החיצונים, אזי כשמסתכל בעצמו שהוא רחוק מאד מאד מהשם־יתברך, ומתחיל לחפש ולבקש 'איה מקום כבודו', אזי הוא עולה בתכלית העליה בבחינת 'ירידה היא תכלית העליה', כי 'איה' הוא בחינת מאמר סתום הנ"ל, שמשם מקבלין חיות כל הקלפות והסטרא אחרא מגדל ההעלמה וההסתרה של זה המאמר, שהוא מאמר עליון הסתום ונעלם בתכלית ההעלם, ועכשו על־ידי שנפל למקומות החיצונים ומבקש ומחפש 'איה מקום כבודו', על־ידי־זה הוא עולה בתכלית העליה לבחינת 'איה' שהוא בחינת מאמר סתום הנ"ל. עין שם כל זה היטב ותבין, כי הוא ענין דק עמק מאד מאד:

וזה בחינת מצות שלוח הקן, כי איתא בתקונים ובכמה מקומות (תקוני זהר א:; שמות ח:), שקן צפור מרמז על השכינה, כביכול, וכשנזדמן לו קן צפור בדרך דיקא, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (חלין קלט:), 'בדרך', פרט למזמן, זה רמז על גלות השכינה שגלה ממקומה, כביכול, ואזי נאמר (משלי כז, ח): "כצפור נודדת מן קנה" וכו'. כי בעונותינו הרבים השכינה בגלות, בבחינת (דברים כב, ו): כי יקרא לפניך קן צפור בדרך - 'בדרך' דיקא, בבחינת טלטול וגלות, כביכול, ואזי מטל על כל אחד שנזדמן לפניו הקן צפור הזה לראות להשתדל לתקן זה הקן צפור, כדי להעלות, כביכול, השכינה מהגלות.

ועקר התקון הוא על־ידי בחינה הנ"ל, על־ידי בחינת 'איה'־מאמר סתום, כי עקר גלות השכינה - שנתעלם מלכותו יתברך, כביכול, מחמת התגברות הקלפות והסטרא אחרא בעונותינו הרבים, ומי שזוכה להכיר אותו יתברך עכשו בגלות המר הזה, כי זוכה להאמין ולידע, כי באמת "מלכותו בכל משלה" (תהלים קג, יט). ואף־על־פי שהעכו"ם שהם הקלפות מושלים על ישראל עם קדוש, אף־על־פי־כן מאמינים, כי הקלפות בעצמם הם מקבלים חיות ממנו יתברך, כי הוא יתברך מחיה את כלם ומלכותו בכל משלה, רק שהם מקבלים חיות מבחינת 'איה'־מאמר סתום וכו' כנ"ל. ועל־ידי שמאמינים ויודעים זאת באמת, על־ידי־זה הם נכנעים ונופלים, כי עקר חיותם הוא רק מבחינת ההסתרה וההעלמה של המאמר סתום הנ"ל, אבל תכף כשזוכין לידע ולגלות זאת שגם הם מקבלים חיות ממנו יתברך, אזי אין להם שום חיות ונכנעים ונתבטלים לגמרי ואזי נתגלה מלכותו יתברך, כי עקר ההעלמה היתה מחמת התגברות הקלפות כנ"ל, אבל כשנתבטלים הקלפות אזי נתגלה מלכותו יתברך, כביכול.

וזה בחינת מצות שלוח הקן: שלח תשלח את האם ואת הבנים וכו'. 'שלח תשלח' וכו' זה בחינת 'איה'־מאמר סתום, כי כשמשלח את האם, אזי היא פורחת ונתעלמת מעיניו ולא נודע מקומה איה, ועל־כן על־ידי־זה שמשלח את האם, על־ידי־זה הוא מרמז ומראה שעקר חיות אלו הצפרים הוא מבחינת 'איה', כי האם היא מקור חיותם, כי האפרוחים צריכים לאמן וחיותם תלוי בהאם, וכשמשלח את האם אזי מקשר שרש חיותם שהיא האם. בבחינת 'איה'־מאמר סתום, כנ"ל. ואזי יכול לקח את הבנים לתקנם ולהעלותם, כי עקר הטלטול של הקן צפור הוא מחמת התגברות הקלפות כנ"ל, שמחמת זה נתעלם מלכותו, כביכול, שזה בחינת גלות השכינה כנ"ל. אבל כשמשלחין את האם ולא נודע מקומה איה, בזה מגלין ששרש חיותם של אלו הצפרים שהוא האם הוא בבחינת 'איה', כי משם הוא חיות כל הדברים שבעולם, כי הוא מחיה את כלם, ואפלו הקלפות בעצמן מקבלין חיות מבחינה זו, ואזי כשמגלין זאת אזי הם נכנעין ונתבטלין כנ"ל. ואזי יכולין לקח הבנים, כי כבר נתבטל כל הרע והקלפות הנאחזין בהם שמחמת זה הקן צפור בבחינת גלות וטלטול, כי עכשו נתבטלו כלם על־ידי בחינת שלח תשלח, שהיא בחינת 'איה' - שעל־ידי שמגלין בחינה זו נכנעין ונופלין, וחוזר ונתגלה מלכותו יתברך, כביכול, כנ"ל: