# ב

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/960/64/2/

וזה בחינת (דברים כב, ו): כי יקרא קן צפור לפניך בדרך - כי איתא בזהר הקדוש (תקוני זהר, א:; תקון ו, כג:): שזה מרמז על נשמות 'דאתתרכו מאתריהו' (שנתגרשו ממקומם) וכו'. וזה ידוע, שכל התורה ותפלה ומעשים טובים שהאדם עוסק בהם - בכלם הוא עוסק לברר ניצוצות קדושות, דהינו נפשות שנפלו וירדו למקום שירדו על־ידי חטא אדם הראשון, ועל־ידי החטאים של כל אחד ואחד, שהאדם צריך להעלותם ולבררם על־ידי תורה ותפלה ומעשים טובים. וזה, כי יקרא קן צפור לפניך בדרך - שהם בחינת נפשות שנפלו בגלות וטלטול כנ"ל, ואתה רוצה לזכות בהם לקח אותם, דהינו להעלותם ולבררם, הינו שהתורה מרמזת להאדם בעת שהוא בא לעסק באיזה דבר שבקדשה, ובפרט בעת עוסקו בדבורי תורה ותפלה, שאז הוא עוסק לקח ולהעלות נפשות ממקום שנתגרשו וירדו לשם, שזהו בחינת כי יקרא קן צפור לפניך - שהם הנפשות דאתתרכו מאתריהו. וזהו בדרך בכל עץ וכו', בחינת טלטול וגלות כנ"ל, ואתה רוצה לקחם, דהינו שאתה רוצה לעסק באיזה דבר שבקדשה, שעל־ידי־זה אתה עוסק לקח ולזכות בהקן צפור שהוא בגלות, דהינו להעלות ולברר אלו הנפשות הנפולות, כנ"ל.

וזהו והאם רבצת על האפרחים או על הביצים וכו' - כי ידוע בכתבים, שבכל דבר יש בו בחינת עשר ספירות, כי הספירות הן מדותיו יתברך, שבהם הוא מחיה ומנהיג את כל העולם מראש ועד סוף, כי כל דבר שבעולם שהאדם רוצה לדבר או לעשות - צריך מתחלה שיהיה לו מחשבה לזה, ובתחלה עולה במחשבה בהעלם. ואחר־כך משתלשל מחשבתו מהעלם אל הגלוי, ואחר־כך מתבונן במחשבתו אם לעשות ולדבר ואיך לעשות ולדבר וכיוצא בזה, ואחר־כך נגמר בדעתו הענין ההוא, ואחר־כך מוציאו מכח אל הפעל ממחשבה לדבור, ואחר־כך למעשה. וכל אלו הדברים עוברים על האדם בכל הדברים שבעולם, אפלו בכל דבור ודבור, רק שבסתם דבורים שאין צריכין ישוב גדול - עוברים כל אלו הבחינות במהירות נפלא מאד מאד, עד שאין מבחינים בהם כלל, אבל בעסק גדול יכול האדם להבחין היטב איך שעוברים עליו כל אלו הבחינות קדם שגומר הדבור וכל שכן בעבדא. וכל אלו הבחינות שבמחשבתו קדם שנולד הדבור והמעשה הם בבחינת שלש ראשונות וכו', כידוע (עין שפע טל, חלק טל, שער ג, פרק ד), ואחר־כך כשנולד ונתגלה הדבור והמעשה - זה בחינת שבעה מדות שהם בחינת שבעת ימי הבנין, שכל הדברים שבעולם כלולים מהם, כידוע.

ועקר ההולדה וההתגלות של כל דבר הוא על־ידי בחינת בינה שנקראת (תהלים קיג, ט): 'אם הבנים' (עץ חיים, שער ההקדמות יז:), כי אז כשבא הדבר לבחינת התבוננות שם נגמר הדבר במחשבתו, ואזי יוצא הדבר ונולד ונתגלה בעולם, ואפלו אחר־כך כשנולד ונתגלה הדבר, עדין כרוך התבוננות השכל אחריו, כי כן הדרך בכל הדברים, ששכל האדם מתבונן בהדבר, גם אחר שיצא לפעל לגדלו ולהשלימו בשלמות, והוא ממש כמו האם שמתחלה מתגדל הולד אצלה כל ימי ההריון, ואחר־כך כשמגיע הזמן הלדה והיא מולדת הולד, עדין גם אחר־כך היא כרוכה אחר הולד להניקו ולגדלו ולהשלימו, כמו כן הוא בכל הדברים שבעולם, שבתחלה הדבר מתעלם בהתבוננות השכל בבחינות עבור עד שנגמר ויוצא ומתגלה בבחינת לדה כנ"ל, ואחר־כך עדין ההתבוננות כרוך אחריו עד שישלים הדבר בשלמות. ועל־כן נקראת בחינת בינה אם הבנים, כידוע (זהר ויחי רמח:).

ובשרש העליון כל העשר ספירות הם כלם קדש, ובפרט שלש ראשונות, שנחשבים כאחד שהם בחינת כלו טוב, ואין שם שום דין כלל, רק שבחינת בינה דינין מתערין מינה, כמבאר בזהר (ויצא קנה.) ובכתבים (עץ חיים, שער יד, פרק ז, ועוד), הענין באריכות כמה פעמים, אך למעלה עדין הכל קדש וטוב, רק כשמשתלשל למטה נעשה מזה לפעמים חס ושלום דין גמור חלילה, עד שמסיגי הדינים נשתלשל למטה למטה עד שנעשה יצר הרע מגשם מאד, כי כל היצרין רעים נמשכין שרשם מדינים, כנ"ל. ובשביל זה למטה בזה העולם קדם שהאדם רוצה לדבר דבר שבקדשה או לעשותו - באים עליו במחשבתו מחשבות זרות ורעיונים רעים ובלבולים הרבה כל אחד כפי בחינתו.

ועקר התגברות המחשבות והבלבולים הוא בעת שעוסק להוציא הדבור והמעשה מכח אל הפעל, בבחינת (בראשית ד, ז): "לפתח חטאת רבץ", בחינת (מיכה ז, ה): "פתחי פיך", שבעת שרוצה לפתח פיו ולהוליד הדבור דקדשה, ומדבור יבא לידי מעשה, אז החטאת שהוא היצר הרע וחילותיו רובץ לבלבלו ולמנעו במחשבות רעות ובלבולים הרבה, כי מחמת שעקר בחינת הולדת כל הדברים הם על־ידי בחינת בינה, שהיא בחינת אם הבנים כנ"ל, מחמת שבשרש דינים מתערין מינה, ודינים אפלו דינים קדושים הם שרש כל היצרין רעים, על־כן למטה למטה בעולם העשיה הגשמי נתעורר עקר הדין והזהמא שהוא היצר הרע בבחינת התבוננות השכל - שמבלבל את השכל, שעוסק בהתבוננותו לדבר דבורים קדושים - הוא מבלבלו בכמה מיני בלבולים קדם הדבור ובשעת הדבור ולאחריו, כנ"ל.

ואזי כשהאדם רואה שמתגברין עליו מאד המחשבות רעות והבלבולים - יש לו יסורים גדולים מהם, והוא רוצה לתפשם וללכדם וללחם עמהם להחזירם אל הקדשה, אבל לאו כל אדם זוכה לזה, כי רב בני האדם שהיצר הרע שלהם מגשם כנ"ל, ומתגבר עליו בבלבולים גדולים הרבה מאד, אזי כל מה שהוא רוצה להתגבר כנגדם וללחם עמהם - מתגברים כנגדו ביותר כנ"ל. ועקר תקנתו שיניח את המחשבות ולא יעמד כנגדם כלל ולא יסתכל לאחריו כלל, רק שיעשה את שלו במה שהוא עוסק בתורה ותפלה וכו', ויהיה חזק ואמיץ בדעתו מאד מאד לעמד על עמדו להכניס מחשבתו בהדבורים שהוא מדבר, ולא יסתכל לאחריו כלל על המחשבות המבלבלות כלל, ואזי ממילא יסתלקו, ואפלו אם יבאו אחר־כך עוד הפעם גם כן לא יסתכל עליהם כלל ובודאי יסתלקו, וכן אפלו אם יבאו עליו כמה פעמים, אם יהיה חזק ועקשן גדול לבלי להשיב להם דבר ולבלי להסתכל לאחריו כלל, זהו עקר עצתו, ויוכל לעסק בתורה ותפלה וכו' והם יסתלקו ממילא. אבל אם ירצה ללחם עם המחשבות ללכדם ולתפשם - יתבלבל תפלתו חס ושלום, והמחשבות יתגברו יותר חס ושלום, כנ"ל.

וזה מרמזת לנו התורה במצוה הזאת: כי יקרא קן צפור לפניך בדרך וכו' - הינו כשתרצה לעסק באיזה דבר שבקדשה, שאז אתה עוסק בבחינת 'קן צפור', דהינו לקח ולהעלות נפשות הנפולות, שהם בבחינת 'קן צפור' וכו' כנ"ל, ובפרט בעת עוסקו בדבורי תורה ותפלה שהם בחינת (בבא בתרא עג:): 'צפרתא דקאי עד קרסליה' וכו'. כי הדבור נקרא צפור, כמו שמבאר בסימן יא. וזה בחינת (קהלת י, כ): "ובעל כנפים יגיד דבר", הינו כי עופות וצפרים שהם בעלי כנפים הם בבחינת דבור.

וזהו והאם רבצת על האפרחים וכו' - הינו שבחינת אם הבנים, שהוא התבוננות השכל רובץ תמיד על הדבורים, שהם בבחינת 'אפרוחים או ביצים דלית גדפין דלהון שלמים' (אפרוחים או ביצים שאין הכנפים שלהם שלמים), הינו הדבורים שאין להם עדין שלמות, והתבוננות השכל רובץ עליהם להגדילם ולהשלימם, ומחמת שבזה העולם נאחז ברב העולם היצרין רעין המגשמים הנ"ל שמבלבלין את האדם מאד כנ"ל, ועקר התגרות היצר הרע וחילותיו הוא בהמחשבה והשכל, כי הוא מתגבר להפך הדבר חס ושלום, כי האדם צריך להתבונן בשכלו בקדשה גדולה, שעל־ידי־זה נולדים כל הקדשות, והוא בתחבולותיו מתגבר דיקא על התבוננות השכל, שהיא בחינת אם הבנים ומתגבר על בחינה זאת לבלבל בכמה מיני בלבולים, בעת שעוסקין להוציא אל הפעל להוליד הדבר שבקדשה, שזה בחינת (תהלים נא, ז): "ובחטא יחמתני אמי".

על־כן מזהרת התורה: לא תקח האם על הבנים שלח תשלח את האם - שתזהר שלא תרוץ אחר האם, שהם הבלבולים שבהשכל והמחשבה לקחם ולתפשם, כי אז זה וזה לא תעלה בידך, כי לא תוכל להתפלל וגם המחשבות יתגברו יותר כנ"ל, מחמת גדל תקף הגלות של אלו הנפשות הנפולות, שאז כל מה שעוסקין להתגבר כנגד המחשבות הם מתגברין יותר כנ"ל, על־כן עקר העצה שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך - שלא תסתכל ולא תביט לאחריך על האם כלל, שהם הבלבולים והדמיונות שנתאחזו בהתבוננות שכלך, רק תניחם שילכו להם ולא תרוץ אחריהם ללחם עמהם כלל, ועל־ידי־זה בעצמו תשלחם ותסלקם מאתך, בבחינת שלח תשלח את האם, רק ואת הבנים תקח לך - הבנים הם הנפשות המתבררות על־ידי הדבורים הקדושים וכו', הם לבד תקח לך, ותזכה בהם להעלותם ולבררם, אבל את האם, שהיא בחינת "ובחטא יחמתני אמי", שהם בחינת התגברות הדמיונות והבלבולים שבהתבוננות שכלך - תשלח ותסלק מדעתך, ולא תסתכל עליהם ולא תלחם עמהם לקחם ולתפסם, כי אין לך כח לזה מחמת עצם הגלות, כנ"ל.

וזה שדרשו רבותינו ז"ל (חלין קלט.): "כי יקרא" - פרט למזמן. ומחמת זה אמרו רבותינו ז"ל (שם קמא.) ש אם לאחר ששלח האם לקח הבנים והחזירם לקן, ואחר־כך חזרה האם עליהם, אזי פטור מלשלח עוד, כי כבר נחשב למזמן, מאחר שכבר זכה בהם במה שהחזירם לקן. אבל קדם שהחזירם לקן, ולא זכה בהם עדין, אפלו אם שלחה וחזרה, שלחה וחזרה כמה פעמים - חיב לשלח, שנאמר "שלח תשלח", עין בגמרא ופוסקים (יורה דעה, סימן רצב, סעיף ה).

הינו כי עקר החיוב לשלח האם הוא רק כל זמן שהדבור, שהם הנפשות - הם בגלות, הינו כל זמן שלא זכה האדם עדין לקדש ולטהר עצמו כראוי, וניצוצי נפשו הם עדין בגלות גדול, אז אינו יכול לקח הנפשות עם האם, כי נאחז בהאם זהמת הנחש ביותר כנ"ל. ואזי עקר תקנתו בחינת שלח תשלח את האם - שישתדל רק לקח הנפשות שהם הדבורים, דהינו שלא יביט לאחריו כלל, רק ידבר הדבורים כמו שהם, ולא יתבונן בשכלו לאחריו לברר ולתקן המחשבה, רק יסלק כל התבוננות שכלו וידבר הדבור באמת ותמימות גדול, כאלו אין בו שום דעת ותבונה כלל וכנ"ל.

אבל מי שכבר זכה בהקן צפור, דהינו בחינת הצדיקים הגדולים שכבר קדשו וטהרו את עצמן בשלמות, עד שבחינת הדבורים והנפשות, שהם בחינת קן צפור, כבר נכון ומזמן אצלם, בבחינת (ברכות לד:): 'תפלתו שגורה בפיו', בבחינת (תהלים פד, ד): "גם צפור מצאה בית" וכו', הם מתרים לקח גם האם עם הבנים, כי אצלם אין מתגבר הזהמא בהתבוננות השכל, ואין באין עליהם דמיונות ובלבולים הנ"ל, ואפלו כשבאים עליהם לפעמים איזה מחשבות זרות - הם באים רק בשביל שהצדיק יתקנם ויבררם, והצדיק צריך דיקא לקחם ולבררם, כי הצדיק יש לו כח לזה לקחם ולבררם כראוי, וכמובא שהצדיק כשבא עליו מחשבות זרות הוא יודע מהיכן הם נמשכין, ויודע להעלות כל מחשבה לשרשה ולבררה כראוי (רקאנטי פרשת ויחי). ועל־כן הוא יכול לזכות בהאם עם הבנים מחמת שאצלו הקן צפור בחינת הנפשות בבחינת מזמן, שהוא הפך הגלות והטלטול וכנ"ל.

אבל מי שאצלו עדין ה קן צפור בדרך בכל עץ וכו' בבחינת גלות וטלטול גדול - הוא אינו יכול לקח האם כנ"ל, רק צריך לקים שלח תשלח את האם - שלא יבלבל אותו כלל התבוננות שכלו שמערב מאד בבלבולים ודמיונות רבים, רק יתפלל בתמימות גדול ולא יסתכל לאחריו כלל, ואז ואת הבנים תקח לך - שתזכה בהדבורים שהם הנפשות, כי לסתם בני אדם שהדבור שהוא הנפשות עדין בגלות גדול אצלו - אסור לו להסתכל לאחריו כלל וכנ"ל.

וזהו שאמרו שם, ש אפלו שלחה וחזרה שלחה וחזרה צריך לשלח אפלו כמה פעמים, כל זמן שלא זכה בהבנים כנ"ל, הינו שאפלו אם אינו מסתכל על הדמיונות והבלבולים ומשלחם מדעתו על־ידי־זה ומתפלל כדרכו, על־פי רב אחר־כך הם חוזרים ובאים עליו, וכן כמה פעמים. ועל־כן הזהירה התורה את האדם שצריך להיות עקשן ולקים מצות שלח תשלח פעם אחר פעם, אפלו כמה פעמים, דהינו שבכל פעם שחוזרין ובאין עליו הבלבולים והדמיונות, שיתגבר בכל פעם לעמד על עמדו ולבלי להסתכל לאחריהם כלל, רק לשלחם מדעתו על־ידי הסח הדעת לבד, שיעשה רק את שלו במה שהוא עוסק וכנ"ל, כי היצר הרע כרוך אחריו בכל פעם, ובכל מיני עצות שמשתדלין כנגדו - הוא מתגרה בכל פעם יותר, על־כן צריכין להיות עקשן גדול כנגדו בלי שעור, וכמבאר בדבריו הקדושים בכמה מקומות, ובפרט בלקוטי תנינא בסימן מח, מט, נ, נא, עין שם. וזה בחינת שלח תשלח - אפלו מאה פעמים, וכנ"ל: