# יב

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/960/65/12/

וזה שאמרו בבית שני בשמחת בית השואבה, אבותינו שהיו במקום הזה אחוריהם וכו' ואנו לי"ה עינינו, והיו כופלים ואומרים אנו לי"ה ולי"ה עינינו. ופרשו שם בגמרא, דאמרי הכי: אנו לי"ה משתחוים, ולי"ה עינינו מיחלות (סכה נג:). הינו כנ"ל, שהיו משתחוים ומודים להשם־יתברך על גדל הישועות והחסדים הנפלאים שעשה עמהם לבנות להם הבית־המקדש מחדש, שזהו לי"ה אנו משתחוים, כי ההשתחויה היא בחינת ה ודאה על העבר. אבל אף־על־פי־כן ידעו בעצמן כמה הם רחוקים עדין מהגאלה השלמה. ועל־כן אמרו פעם שני - ועינינו לי"ה, שהוא ולי"ה עינינו מיחלות, כי בודאי אף־על־פי שכבר עזר לנו השם־יתברך הרבה ישועה כזאת אשר בעבדותנו לא עזבונו ה' אלקינו ויט עלינו חסד לפני מלכי אשור וכו', כמפרש בעזרא (ט, ט) ונחמיה, אף־על־פי־כן עדין לי"ה עינינו מיחלות שיגאלנו גאלה שלמה שאין אחריה גל ות.

וכן הוא בכל אדם ובכל זמן, כי גם עתה בתקף מרירות הגלות הזה, אנו רואים נסים וחסדים נפלאים בכל יום, כמו שאנו אומרים שלש פעמים בכל יום: ועל נסיך שבכל יום עמנו ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת ערב ובקר וצהרים וכו'. וצריכים להודות לו יתברך הרבה על זה, כמו שאומרים שם: וכל החיים יודוך סלה וכו'. אבל צריכים לידע שכל הישועות באים ממרחק מאד כנ"ל, וצריכים בכל יום לצפות לישועה להלן, בבחינת לי"ה אנו משתחוים ומודים ולי"ה עינינו מיחלות, וכנ"ל.

וזה שהזכירו בגנות הראשונים ואמרו: אבותינו שהיו במקום הזה אחוריהם אל היכל ה' ופניהם קדמה והמה משתחוים וכו', שהיו עושים דברים מגנים ומתעבים הרבה להכעיס, רחמנא לצלן, כמו שפרשו רבותינו ז"ל שם (סכה נג.). והדבר תמוה לכאורה, מה להם להזכיר בשמחתם גדל גנות אבותיהם. אך כל זה היה בשביל לבא לשמחה והתחזקות בהשם־יתברך ותורתו הקדושה, כי הזכירו גנות הראשונים שנפלו לתעובים וטנופים כאלה, רחמנא לצלן, והכל היה מחמת גאות ורום לבב שמביא את האדם לכל הרעות והצרות, רחמנא לצלן, ומשם עקר כל הנפילות, עד שיכולין לפל מאד מאד לצאת מעולמו לגמרי, כמו אלו שהזכירו שעשו דברי שטות ותעובים כאלו, שהפכו אחוריהם אל ההיכל והתריזו וכו' הנשמע כזאת.

וזאת צריכים לידע, שגם הם בודאי לא היו שוטים וכסילים, כי בודאי היו חכמים נפלאים להרע, כי זה ידוע, שדורות הראשונים היו חכמים יותר, אך כל נפילתם שבאו לידי רעות כאלה - היה על־ידי גאות ורום לבב, כי היה להם כל טוב, והיצר הרע וחמימות התאות מתגבר בכל דור עד שהפיל אותם בכל פעם, ובכל עת שנפלו - לא היו יכולים להתחזק לקרב עצמן להשם־יתברך גם ממקום רחוק כזה, כי לא היו יכולים לסבל הקטנות והשפלות בעיני עצמן, כי בודאי הרחוקים מחמת תאותיהם, כשרוצים אף־על־פי־כן לחתר חתירות ולהתקרב להשם־יתברך, צריכים על כל פנים להרגיש שפלותם ורחוקם ולבטח בעצם חסדיו יתברך המתחדשים בכל עת, שגם הם יכולים להתקרב. אבל הם היו בעלי גסות הרוח, ולא היו יכולים להשפיל עצמן ולהקטין עצמן כל כך, עד שנפלו בכל פעם נפילה אחר נפילה, עד שהתגבר עליהם הרוח שטות עד שנפלו לדברים תעובים כאלה.

ועל־כן זכרו בשמחתם ההפך מכל זה, ואמרו אבותינו וכו', אבל אנו לי"ה ועינינו לי"ה, שכל מה שהשם־יתברך מושיענו בחסדיו הנפלאים אנו יודעים שהכל בחסד נפלא ואנו לי"ה משתחוים ומודים על זה ועדין לי"ה עינינו מיחלות שיושיענו מעתה, כי עדין אנו יודעין רחוקנו ממנו יתברך. וזה עקר שמחתנו שהושיע לנו ברחוק כזה לישועות נפלאות כאלה, וכנ"ל: