# טו

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/960/65/15/

וזה בחינת אסור חדש - שאסור לאכל מן התבואה החדשה עד יום ט"ז בניסן, שהוא מחרת הפסח שמקריבין בו עמר שעורים, כי בפסח אז הוא התחלת התקרבות ישראל לאביהם שבשמים, כי אז הוא יציאת מצרים שיוצאין ממ"ט שערי טמאה ונכנסין במ"ט שערי קדשה, ומבאר בכונות (פרי־עץ־חיים חג המצות פרק א) ומובא בדברינו, שביום ראשון של פסח נמשכין כל המחין ואז הוא התקרבות גדול מאד. ואחר־כך ביום שני ראשון לספירה אז מסתלקין המחין ומתחילין לקבלם בהדרגה כסדר וכבר מבאר בשם הבעל שם טוב ז"ל (קדשת לוי פרשת שמות) על זה שהוא בחינת (תהלים מח, טו): "והוא ינהגנו על מות", כמו שמוליכין את התינוק ומלמדין אותו לילך, שבתחלה מוליכין אותו בידים, ואחר־כך פתאם מסלקין הידים ממנו כדי שילך מעצמו, כמו כן הוא בעבודת ה', שבתחלת ההתקרבות מסיעין להאדם ומוליכין אותו בדרך הישר. ועל־כן אין חזק כתחלת החסידות (הרוקח הקדמה להלכות חסידות), ואחר־כך נופל מהתלהבות הזאת, כי מסלקין ממנו ההתלהבות שבא עליו מלמעלה ומניחין לו לילך בעצמו, שזהו בחינת פסח וספירה כנ"ל. וענין זה מתנהג בכל אדם כמה וכמה פעמים אין מספר, בכמה וכמה בחינות שונות, וכמו שפרש רש"י על פסוק (דברים כט, ט): "אתם נצבים היום כלכם", ופרש רש"י: כיום שהוא מאפיל ומאיר, כך הוא עתיד להאפיל לכם ולהאיר לכם. וכל זה כלול בדברינו הנ"ל הבנויים על מה שכתב הוא ז"ל על פסוק שלום לרחוק ולקרוב וכנ"ל באריכות.

נמצא, שביום שני של פסח נמשך על ישראל בחינה הנ"ל בחינת "שלום שלום לרחוק ולקרוב", כי אז צריכים זאת, כי אז היא תחלת ההתקרבות, שהאיר עליהם הארה גדולה ונפלאה בשעת יציאת מצרים ביום ראשון של פסח, על־כן תכף ביום שני מסלק מהם גדל ההארה הזאת ומראה להם התרחקות קצת, והמצריים, שהם הסטרא אחרא - מתחילים מחדש לרדף אותם וכו'. וכל זה הוא בחינה הנ"ל, כי הכל בשביל התקרבות, כי ההתרחקות תכלית ההתקרבות וכנ"ל, ועל־כן אסור לאכל מן התבואה החדשה עד אותו היום שהוא מחרת הפסח, כי ענין זה הנ"ל שהוא בחינת "שלום לרחוק ולקרוב" כנ"ל, זה צריכים מאד בכל הבחינות הן בענין עבודת ה', כמבאר לעיל, וכן בענין הלחם והפרנסה צריכים זאת גם כן מאד לידע, שהלחם והפרנסה באה ממרחק מאד מאד, בבחינת "ממרחק תביא לחמה" שמרמז על התורה - לחמה דאוריתא וגם צריכין להבין משל ומליצה (כמו שפרש רש"י בתחלת משלי). כי גם כפשוטו צריכין לידע, שהלחם והפרנסה ממש באים ממרחק מאד, כי המזונות באים ממקום גבה ורחוק מאד, כמו שאיתא בכתבי האר"י ז"ל (לקוטי תורה פרשת תולדות) על מאמר רבותינו ז"ל (מועד קטן כח.): 'בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא' וכו', שהוא בחינת מזל העליון, שהוא בחינת תקוני דיקנא קדישא, בחינת "נצר ונקה" וכו', שהם בחינות גבוהים מאד, כידוע. ועל־כן באמת אמרו רבותינו ז"ל (פסחים קיח.): 'קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים־סוף', וכפלים כיולדה ויותר מן הגאלה. וכפי עצם התרחקות המזונות והפרנסה מן האדם בודאי לא היה כדאי שימשך לו מזונות, אך השם־יתברך 'זן את העולם כלו בטובו בחן ובחסד וברחמים' וכו'.

ועל־כן כשמגיע לאדם איזה שפע של מזונות ופרנסה, הן רב הן מעט, צריך לידע שהכל בחסד, ואינו כדאי רק הכל ברחמיו שמביא לו פרנסה ממרחק מאד, בבחינת "ממרחק תביא לחמה" ממש, וידיעה זאת נצרך לו בכמה בחינות, הן שלא ירום לבבו בעשרו והשפעתו שיסבר שהעשירות מגיע לו, כמצוי בכמה אנשים, שתכף שמגיע לו איזה שפע עשירות - מתחיל להתנהג בגדולות, עד שעכשו דאגתו מרבה מקדם, מחמת שחסר לו הרבה כפי מה שרוצה להתנהג בגדולות, וכשאין מרויח כרצונו - הוא מלא כעס ומכאובות ומתרעם על מדותיו יתברך, כאלו השם־יתברך משעבד, כביכול, לתן לו עשירות, אבל באמת צריך לידע, שכל מה שהשם־יתברך משפיע לו - הכל בחסד גדול, כי השפע באה לו ממרחק מאד כנ"ל, על־כן אל ירום לבו בעשרו ואל יתרעם על מדותיו יתברך, ומה שהוא צריך על הכרחיות באמת - יבטח בשם ה' שישפיע לו בחסדו.

וכמו־כן בעניים ודלת העם, צריכין גם כן לידע זאת שהפרנסה באה ממרחק מאד בחסדו. ועל־כן צריך לבטח, כי האלקים הרועה אותו מעודו בחסדו, ומשפיע לו פרנסתו ממרחק כזה - הוא ירחם עליו כל ימי חייו ויתן לו פרנסתו המכרחת, ואל יצר צרת מחר, כי דיקא על־ידי שיודע שהפרנסה באה ממרחק מאד מאד, בפרט העניים ודלת העם, שרואים כמה הפרנסה רחוקה מהם, ומעט הפרנסה שיש להם - באה להם בנס בכל יום, כשידע זאת בברור - לא יטריד דעתו ומחשבתו עוד על הפרנסה, רק ישליך יהבו על ה', מאחר שיודע שאין שום סבה שימשיך פרנסה, רק השם־יתברך משפיע לו ממרחק מאד בחסדו, והוא ברחמיו ישפיע לו גם להבא בכל יום די מחסורו בחן ובחסד וברחמים.

ועל־כן אסור לאכל לחם ותבואה חדשה עד מחרת הפסח, שאז נמשך על ישראל בחינה זאת, בחינת "שלום לרחוק ולקרוב" כנ"ל, שרק בבחינה זאת צריכין לקבל הלחם והפרנסה כנ"ל, שזהו בחינת אכילת מן, בבחינת (מכילתא בשלח טז, ד): 'לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן', הינו שידע שהפרנסה נמשכת בבחינת מן, שלא ירד בפעם אחד על כל השבוע והחדש רק דבר יום ביומו, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (יומא עו.), כדי שיתלו עיניהם למרום. וכמו כן נמשכת הפרנסה לכל אחד לפי בחינתו באפן שיתלה עיניו למרום בכל עת, שידע שהפרנסה רק מאתו יתברך ממרחק מאד, כמו שכתוב (תהלים עה): "לא ממוצא וממערב וכו', כי אלקים שופט" וכו'. וצריך לבלי להתנהג בגדולות, ומה שמכרח לו - בודאי ישפיע לו השם־יתברך, שזהו בחינה הנ"ל בחינת רחוק וקרוב, שתכף כשיודע כמה רחוק הישועה ממנו, ואף־על־פי־כן השם־יתברך מושיע לו בכל עת בחסדו הנפלא ממרחק מאד, על־ידי־זה תכף נתקרב, כי כשיודע שהכל בנפלאות ה' בחסדו - תכף הישועה קרובה אליו מאד, כי אין מעצור לה' להושיע וכו' (שמואל־א' יד, ו), כי ממנו לא יפלא כל דבר, אבל תכף כשיטעה ויסבר שהוא קרוב ממש - תכף הוא רחוק מאד, כי באמת התקרבות להשם־יתברך, וכן הפרנסה רחוקה ממנו מאד מאד וכנ"ל. ועל־כן צריכין לזכר כל הנ"ל היטב בכל יום, הן בענין התקרבות להשם־יתברך הן בענין הפרנסה, הן בכל הצטרכות האדם. ועל־כן אסור לאכל מן החדש עד מחרת הפסח שאז נמשך בחינה זאת על ישראל, בחינת "שלום לרחוק ולקרוב", וכנ"ל: