# טז

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/960/65/16/

וזהו בחינת עמר שעורים שמקריבים אז שהוא מתיר החדש, כי כל הישועות וכל התקרבות ישראל לאביהם שבשמים, וכל הפרנסה וכל ההשפעות - הכל נמשך מן המקום ההוא, שהוא מקום הבית־המקדש שעליו נאמר: "וירא את המקום מרחק" וכנ"ל. ואפלו כשעומדים בבית־המקדש בזמן הבית - היו צריכים לידע כמה וכמה הם רחוקים מקדשת המקום הנורא הזה, וכל עקר החרבן נמשך מזה מחמת שפגמו בזה, וסברו, שכבר כל טובם בידם ומרדו בהשם־יתברך, כמו שכתוב (הושע יג, ו): "כמרעיתם וישבעו שבעו וירם לבם על כן שכחוני". וזהו שהבאתי לעיל (אות ה), מה שפרש רש"י על פסוק (שיר השירים ו, ה): "הסבי עיניך מנגדי" וכו', עין שם, כי מרב החבה שהראה להם בבית ראשון מרדו בו כנ"ל, כי בעצם ההתקרבות צריכים לידע ההתרחקות כנ"ל, ואז דיקא הוא מקרב ובלבד שלא יטעה, כי צריך בכל פעם לזכר רחוקו, ולשמח דיקא על־ידי־זה בחסדו שהוא יתברך מקרבו מהתרחקות כזה, וכנ"ל:

וזהו גם כן בחינת מה שכתוב בזהר הקדוש (חיי שרה קכב:) 'מאן דזעיר הוא רב מאן דהוא רב הוא זעיר' (מי שהוא קטן בעולם הזה הוא גדול בעולם הבא, ומי שגדול כאן הוא קטן שם). וכן חוזר חלילה, וכמובן שם בזהר הקדוש במקומו, שיש בזה עמקות, עין שם. אך אף־על־פי־כן על־ידי דברינו הנ"ל - יכולין להבין קצת להוציא מזה עצות והתחזקות להתקרב ולא להתרחק בכל מה שיעבר עליו, הן בענין עבודת ה' הן בענין פרנסה ובנים וכו'.

וזהו בחינת הקרבנות שהיו בבית־המקדש, שהיו לוקחים בהמה גשמית ומנחה ונסכים גשמיים ומעלין אותם לקרבן למעלה למעלה, כי סלוקא דקרבנין למקום רחוק מאד מאד, כמו שאיתא בזהר הקדוש (צו כו:): 'סלוקא דקרבנין עד אין־סוף', כי שם בבית־המקדש שם ראו בחינה זאת בכל יום, בחינת "וירא את המקום מרחק" הנ"ל, כי "הן השמים ושמי השמים לא יכלכלוך" וכו' (מלכים־א ח, כז). והשם־יתברך ברחמיו צמצם השראת שכינתו בבית־המקדש. וכן מעצם רחמיו צוה להעלות בהמה גשמית לריח ניחוח, ועל־ידי־זה נמשכו כל השפעות טובות לעולם, שכל זה הוא בחינת דברים נפלאים ורחוקים מן השכל מאד, בחינת (קהלת ז, כג): "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני", בחינת "ממרחק תביא לחמה" הנ"ל.

וזה בחינת העמר שעורים שמתיר החדש לאכל, כי עמר שעורים הוא פליאה עצומה ביותר, כי שעורים מאכל בהמה וצוה השם־יתברך להביא אז במחרת הפסח עמר שעורים דיקא, שהוא מאכל בהמה, להורות נפלאות חסדו, שיכול להעלות ולקרב בחינת התרחקות כזה שהוא בחינת שעורים מאכל בהמה. ועל־ידי־זה ימשך על ישראל דעת שידעו עצם התרחקותם, ואין לנו דעת כמו בהמה ממש, כמו שכתוב (תהלים עג, כב): "ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך". וזה עקר ההתקרבות בחינת "לרחוק ולקרוב" הנ"ל. ועל־כן העמר שעורים דיקא מתיר החדש באכילה, כי אי אפשר לאכל לחם ולקבל הפרנסה כי אם על־ידי בחינה זאת - שידעו עצם ההתרחקות, שזהו עקר ההתקרבות שבחינה זאת נמשכת במחרת הפסח, וכנ"ל: