# כב

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/960/65/22/

וזה בחינת מה שכתוב במדרש (בראשית רבה צא, א) וזה לשונו: וירא יעקב כי יש שבר במצרים (בראשית מב, א). כי יש שבר - זה הרעב, כי יש סבר - זה השבע. כי יש שבר – "ויוסף הורד מצרימה" (שם לט, א), כי יש סבר - ויוסף הוא השליט (שם מב, ו). כי יש שבר – "ועבדום וענו אתם" (שם טו, יג), כי יש סבר - "ואחרי כן יצאו ברכש גדול" (שם טו, יד). האמר לחרס וכו' ובעד כוכבים יחתם (איוב ט, ז) - אלו עשרת השבטים, שהיו נכנסים ויוצאים למצרים ולא היו יודעים שיוסף קים. עד כאן לשון המדרש. נמצא, שדרש 'שבר' - לשון 'סבר' ותקוה, הינו ענין הנ"ל, שההתרחקות היא התקרבות, והאיש הישראלי בחינת יעקב צריך להיות מצפה לישועה תמיד, ובתוך הצרה והדחקות וגדל צרת הנפש וגלותה כפי שמרגיש כל אחד בנפשו, צריך לראות ולהסתכל משם דיקא תקוה וסבר לגאלת נפשו לשוב אליו יתברך, בבחינת וירא יעקב - שהוא איש הישראלי, כי יש שבר במצרים - כי יש סבר ותקוה במצרים, שבמצרים דיקא שהיא בחינת תקף הגלות בכלל ובפרט, כי כל הגליות מכנים בשם מצרים (בראשית רבה טז, ד), שם דיקא בתוך השבר והצרה יש סבר ותקוה גדולה כנזכר לעיל במדרש, כי יש שבר ועבדום וענו אותם, כי יש סבר, ואחרי כן יצאו ברכש גדול. וכן הוא בגלות של עכשו, וכן הוא בכל אדם בפרטיות, שכל זה הוא בחינת "שלום שלום לרחוק ולקרוב", שההתרחקות הוא עקר ההתקרבות, וכנ"ל: